אהבה הכי גדולה- לדבר הכי מטופש

אהבה. כמה פעמים שמעתם את המילה הזאת? פעם? פעמיים? מיליון? אני שמעתי את המילה הזאת כמה פעמים בחיי. אבל שאתם שומעים את המילה 'אהבה' מה זה אומר לכם? אהבה של בן ובת (או בן ובן או בת ובת אבל זה כבר משהו אחר שאני לא רוצה להיכנס אליו כי זה די אישי לכמה אנשים), אהבה שלכם לסדרה בטלוויזיה או זמר אהוב. האהבה שלי? נכון יש לי אהבה להרבה מוזיקאים מפורסמים, ויש הרבה סדרות טלוויזיה שאני נורא אוהבת, ויש מישהו שאני מחבבת (הוא לא שם עלי), אבל זאת לא האהבה שאני רוצה לדבר עליה. יש לי אהבה אחת ענקית וסודית, שממש עכשיו גרמה לי כל כך הרבה עצב ובכי. אתם יודעים איזה אהבה זאת? אהבה מאוד טיפשה שאני לא אתפלא אם תצחקו עלי בתגובות. יש לי אהבה לספרים. לא סתם ספרים אקראיים, סדרת ספרים ספציפית במיוחד. סדרת פרסי ג'קסון והאולימפיים וגיבורי האולימפוס. זה מטומטם נכון? אני יודעת אני יודעת, אז מה? זה מה שאתם חושבים. זה כולה סדרת ספרים, בגלל זה את בוכה? מכמה מילים פשוטות שהרכיבו משפטים ויצרו ספר. מה יש לבכות מזה? אז אם אתם חושבים ככה, יש לכם טעות ענקית. בשבילי זה לא סתם מילים, לא סתם דמויות, לא סתם המצאה של מישהו. בשבילי, זה אמיתי. אני נקשרת לכל דמות ודמות, לכל מילה שהם אומרים, לכל פעולה שהם מחליטים לעשות. הם לא סתם דמויות מומצאות בשבילי, הם חלק מימני. הם פשוט חלק מהגוף שלי. אם תקדחו אותם מימני, אני לא שלמה. אני פשוט לא ישרוד עוד יום בלי לחשוב עליהם, בלי לחשוב מה הם היו עושים, מה הם היו אומרים, מה הם יעשו? אני מחשיבה אותם לאמתיים, כי בתוך תוכי הם ילדים אמתיים, ילידים עם רגשות וזיכרונות (טוב חוץ מלפרסי וג'ייסון כי להם נמחק הזיכרון בחלק מהזמן, אבל בואו נחזור לעיקר), ילדים עם אישיות ענקית שאני אוהבת. לא לא אוהבת, מאוהבת. אני בכיתי והרגשתי עצב עמוק בגלל זה. אני פוחדת. אני פוחדת שזה יגמר, שכל זה פשוט ימחק מימני שאני יגדל, שאני ישכח את ההרפתקאות שעברתי אתם, כל הקשיים, הכי, האהבה, הנשיקה הראשונה, האהבה הראשונה, הפעם הראשונה שהם גילו שהם שורים לעולם של המיתולוגיה היוונית. עברתי את זה ביחד אתם. הרגשתי מה שהם הרגישו, חוויתי מה שהם עשו (חוץ מנשיקה, אף פעם לא התנשקתי. או לגלות שההורים לי הם בעצם לא ההורים שלי אלה אלים יוונים שיכולים לשלוט בכל מני דברים… אני סוטה מהנושא), הרגשתי שאני חלק מהם והם מימני. אני לא יכולה לדמיין חיים בלעדיהם. אם אני לא יחשוב עליהם שנייה אחת, לחיים שלי אין משמעות. אני פשוט רוצה להמשיך ולחוות אתם את כל זה שוב ושוב. אני קוראת את הספרים האלה בלי הפסקה. אפילו שאני יודעת מה קורה בספר ואת הסוף, לא נמאס לי. אני פשוט אוהבת להיות אתם בכל צעד וצעד שלהם. אם הם היו אמתיים, הייתי מעדיפה לחטוף אותם, והמשטרה תרדוף אחרי, כאוס ישתלט על העולם והאלים יפצפצו אותי בכוחות האלוהים שלי, אני רק רוצה לבלות אתם פעם אחת אחרונה לפני שכל זה יגמר. אני לא רוצה לחשוב על זה שאני על סף הדמעות, קוראת את העמוד האחרון, המשפט האחרון, את המילה האחרונה. אני לא רוצה שכל זה יגמר. והיום הבנתי את האהבה שלי לדבר המדהים הזה שקוראים לא דמיון. בגלל הדמיון של הסופר אני רוצה לחזור ולקרוא, לחזור ולזכור איך הכל התחיל ואיך הכל נגמר, איך כל העולם המופלא הזה יגמר עוד מעט ולא ימשך. אני כותבת סיפורים בהשראה מהספרים האלה (חיים במחנה קיץ למשל מבוסס על מערכת היחסים של אנבת' ופרסי, איך רציתי שזה יתחיל ויגמר אם שניהם היו שני נערים נורמליים במחנה קיץ רגיל.), וגרמו לי להתחיל ולכתוב.
לסיום, אני רוצה להודות לריק ריירדן, שהעניק לי את העולם הענקי הזה שהפך לחלק ענקי בחיי. ואני רק רוצה להגיד את המילים האחרונות האלה:
אני אוהבת אותך ספר, כי אתה האהבה היחידה שאני יודעת שאילו אם תאכזב אותי, את תמשיך להיות איתי אפילו שאתה לא איתי יותר.