אהבה, מילה פשוטה משמעות מסובכת- פרק 7

הסתובבתי בתנועה חדה בכדי להבין במי מדובר' זה היה נער שלא הכרתי, ככל הנראה בגילי עיניו שאת צבען לא יכולתי לזהות בגלל העור המעומם, אבל יכולתי לראות בבירור שהן היו אדומות.
"אנחנו מכירים?" הסתובבתי כולי אליו והטיתי את ראשי לצד מעט.
"לא אבל אני אשמח להכיר," הוא אמר בלחישה והתקרב אליי. ריח האלכוהול שנדף ממנו היה חזק מאוד למרות שהיה רחוק ממנה בכמה צעדים.
"לא תודה." סובבתי את גבי אליו, הייתי בטוחה שנפטרתי מהשמוק וגרוני היה יבש מעט אז הלכתי לדוכן המשקאות שניצב קרוב למטבח, כנראה שטעיתי, אותו הנער לא הרפה והמשיך ללכת אחריי, הגברתי את מהירותי ונדחקתי בין התלמידים השיכורים שרקדו והצלחתי להתחמק ממנו למזלי, הגעתי למשקאות ופתחתי את בקבוק הקולה, מזגתי לעצמי מעט ונשענתי על השולחן, מסתכלת על הזוגות הרוקדים וקבוצות אנשים שדיברו בינם לבין עצמם, על הבודדים ועל אלה שבדיוק כמוני, די הוכרחו לבוא למסיבה ויושבים ומסתכלים על האחרים.
לגמתי מעט מהקולה והנער הההוא מצא אותי והתקדם אליי שוב עם חיוך שיכור, אלוהים אני מתחילה לפחד.
"לא אמרת לי את השם שלך." הוא נצמד אליי וחייך חיוך שיכור, הסטתי את ראשי, כך שלחיי מופנת אליו.
"אמרתי שאני לא מעוניינת." קולי רעד ודחפתי אותו ממני, לבי החל להלום בחזקה בתוך חזי.
לעזאזל איפה אוראל, תמר או אלה כשצריך אותם?!
"למה? חבל אנחנו יכולים לעשות כיף ביחד," הוא נצמד אליי שנית והעביר את אצבעו על זרועי, מתחכך בי מעט. נגעלתי ונלחצתי בו זמנית לא יודעתי אם לצעוק לעזרה או להישאר מפוחדת ולנסות להסתדר בעצמי.
"אני מבקשת ממך להניח לי!"ניסיתי להדוף אותו שנית אך ללא הצלחה, החרא הקטן היה חזק.
"אני לא רוצה… אולי את לא רוצה, אבל השמלה שארגנת לעצמך אומרת שכן, את מצפה שתלבשי אותה ואנשים באמת ישארו אדישים?" שאל בקול מגורה והעביר את אצבעו במעלה הירך שלי, העפתי את ידו ונשימותיי נעשו כבדות. "את חושבת שלא עליתי על המזימה הקטנה שלך?"
"תזוז ממני מטורף!" צעקתי וניסיתי לגבור על המוזיקה הרועשת. פחדתי, בחיי שפחדתי אך לא העזתי להראות את זה, אני בטוחה שהקול שלי הסגיר אותי.
"בבקשה תזוז ממני." החזקתי דמעות שאיימו להתפרץ בכל רגע.
לפתע הנער נמשך ממני באגרסיביות והוטל על הרצפה. "כשהיא אומרת שהיא לא מעוניינת אז היא לא מעוניינת שמעת? חתיכת חרא קטן," קול נשמע וראיתי את הנער השיכור שרוע על הרצפה ללא ניע, הוא קיבל חתיכת נפילה, לא הרמתי את ראשי בכדי לראות מי הדף את הילד ושעטתי החוצה בסערה.
הייתי מבוהלת,מבועתת ובעיקר מפוחדת, תפסתי במצחי ופתחתי את הדלת ליציאה החוצה, רוח קרה הכתה בפניי, היו בחוץ כעשרה נערים שהתעסקו בעניינים שלהם רובם היו בפנים וטוב שכך. התיישבתי על אחד מהספסלים שהיו מעט רחוקים מהבית וחיבקתי את בירכיי, מבלי להתמהמה יותר מדי דמעה זלגה מעיני ואחריה שורה של דמעות ששטפו את פניי.
ישבתי ככה חמש דקות לפחות מנסה לעכל שמישהו ניסה כרגע לגעת בי, וקרוב למדי שאם לא היו מתערבים הייתי נאנסת היום.
היה לי קר, למעשה היה לי קפוא אבל לא יכולתי לחזור חזרה למסיבה או לבית שלי, הייתי חייבת להירגע מעט, נשמתי עמוק כמה פעמים, הזכרתי לעצמי שהצילו אותי, ל נאנסתי, הזכרתי לעצמי שהכל עוד בסדר.
אני לא יודעת כמה זמן הייתי בחוץ אבל לפתע יד נכרכה סביב זרועי ונמשכה לגוף שאיני ידעתי של מי הוא, קפצתי במקומי ומיד ניסיתי להשתחרר הייתה לי סוג של תחושת הקלה כשגיליתי שזה היה דניאל.
"הי את בסדר? טיפלתי בשיכור ההוא שם, אין לך ממה לפחד." הוא כרך את ידו שוב וניסה להרגיע אותי, בלי הרבה מחשבה על מה אני עושה או ההשלכות של זה תחבתי את פניי בחזהו והתחלתי לבכות בזמן שהוא מחזק את חיבוקו.
תחושת ביטחון אפפה אותי, דווקא מכל האנשים שהיו במסיבה, דניאל שם לב ולמרות שהוא לא מת עליי, הוא עזר לי ועל כך אני אסירת תודה.