שער אל המוות – פרק 21

– סטיבן –

״מי אתה?״ שאלתי את הבחור. כל הזמן עמדתי שם, אבל לא שמתי לב איך הוא הופיע.
״קוראים לי סיימון בלאק.״ ענה בקרירות.
אמבר בחנה אותו מכף רגל ועד ראש, במבט כזה כאילו היא השופטת והוא הפושע.
״אתה דובר רוחות,״ אמרה. ״ואבא שלך מת. ניסית פעם להשיג את המפתח אבל -״
״מאיפה את יודעת את זה?!״ קולו של סיימון חתך את הרוויר כמו סכין חדה.
אמבר לא נבהלה. ״ראיתי אותך.״ אמרה. ״ראיתי אותך בחלום.״
״כן.״ אמר, וקולו היה רך יותר. ״זה אופייני לדוברי רוחות. חלומות כאלה. יש להם הרבה תכונות מיוחדות. למשל, הם יכולים להרגיש מתי הם קרובים למוות. אז העיניים נצבעים באדום.״
״מגניב״ אמרתי.
סיימון העביר מבט מסביב. ״אלה אגמי הדמעות״ אמר והצביע על האגמים. ״כמעט כל אדם שמת משאיר שם למעלה, בעולם החיים, אנשים שבוכים עליו.״
״אז עם כל בן אדם שמת האגמים נהיים עמוקים יותר?״ שאלתי.
״בדיוק.״
״אבל זה משתנה מאדם לאדם, לא?״ שאלה אמבר.
״כן.״ אמר סיימון. ״תלוי כמה אנשים בוכים.״
״ויש איזשהו שם למקום הזה?״ שאלה אמבר.
״מה, את רוצה להשוויץ לחברות שלך איפה היית?״ שאלתי.
אמבר גילגלה עיניים והסתכלה על סיימון בציפיה לתשובה.
״אין למקום הזה שם מדויק. אתם יכולים לקרוא לו ׳מעבר אל השאול׳…״
״…׳ליד עולם המתים׳״ הציעה אמבר.
״שער אל עולם המתים.״ אמרתי.
״שער אל המוות.״ אמר סיימון.
חלק מהזמן שתקנו. בפעם המיליון תהיתי מאיפה מגיע האור למקום הזה. כנראה שמאגמי הדמעות. שוב פעם הרגשתי מעין עקצוץ במוח. איפה ראיתי את הצבע הזה?
סיימון הסתכל עליי וראיתי שיש לו עיניים אפורות. אבל אז הן נצבעו לאדום. גם העיניים של אמבר. ואז האדמה החלה לרעוד.
״אסור לאנשים חיים להיות פה הרבה זמן.״ הסביר סיימון. ״לכן האדמה רועדת.׳
לא הבנתי למה הוא כל כך רגוע.
אחותי (כמה מזור להגיד את זה!) אמרה ביי-ביי לקולין, ואני הלכתי למקום שממנו הגענו, לאיפה שהיו המדרגות. להפתעתי הרבה לא היה שום זכר למדרגות. רק סלע בזלת אטום. דפקתי עליו, ניסיתי להזיז אותו, ניסיתי אפילו טלפטיה.שום סימן ליציאה.
״אה, סיימון? יש לי שאלה קטנטנה.״
״תשאל.״
״איך לעזאזל אנחנו יוצאים מפה?!״