העבר שלה….

טיפות החלו לטפטף מהשמיים כאילו הם בעצמם בוכים. הטיפות נזלו לי על הפנים והתערבבו ביחד עם הדמעות. נזכרתי ביום הראשון שהיא הגיעה לבית הספר, ילדה שלא הזכירה בכלל את התלמידות בכיתה שלנו ובכלל לא אותי. היה לה שיער שחור ופוני שהסתיר לה חצי מהפרצוף וחצי אחר מהפרצוף גלוי. פרצוף עם עיניים אפורות ירוקות. היא בכלל לא דיברה עם אף אחד, לא ביום הראשון ולא ביום השני למרות שכול הבנים התנפלו עליה ביום הראשון. כמובן ילדה יפה ואמריקאית אז למה לא? כשהגענו לשיעור אנגלית ביום השני המורה הושיבה אותה לידי. אני אפילו לא יודעת איך קוראים לה "?Hey what's your name" (-"היי איך קוראים לך?") שאלתי אותה כי לא הייתה לי בררה. אחרי חמש דקות היא ענתה את " Kaylin" (-"קיילין") האמת שזה דווקא שם יפה מאוד.

המורה הטילה עלינו עבודה בצוותים והצוותים נבחרו לפי מקומות הישיבה. טוב מסתבר שקיילין יותר בעניין של עבודה ולא של דיבורים. כול השיעור היא עבדה ואפילו מילה אחת לא יצאה מהפה שלה. אז כשראיתי אותה לא תיארתי לעצמי את הסיפור האישי שלה ואת העבר האפל שלה ואת כל ניסיונות הרצח שלה ואז הגיע הצלצול שגאל אותי מהשתיקה הצורמת הזאת. יצאתי מהכיתה לחצר כהרגלי, ישבתי על הספסל, הוצאתי את הספר שאני קוראת והתחלתי לקרוא איפה שעצרתי. "הרוח נשבה סביבה כמו במערבולת והיא לא יכולה להתקדם. המערבולת הייתה כמו מגן מפני האישה הקשישה הזאת שכל הזמן רודפת אחריה. היא ידעה שהמערבולת לא פה סתם. היא גם ידעה שהוא זה שיצר אותה".

נסחפתי לתוך הספר עד שלא שמעתי את הצלצול ופתאום הרגשתי טפיחה על הגב. זאת הייתה קיילין. הסתכלתי מסביב וכל החצר הייתה ריקה ושוממת. הכנסתי את הספר לתיק וראיתי את קיילין הולכת לכיוון המבנה. לקחתי את התיק והתחלתי לרוץ לכיוון המבנה. אחרי הצלצול שבישר את סיום הלימודים תפסתי את קיילין ואמרתי לה " We need to prepare the work in English" (-"אנחנו צריכות להכין את העבודה באנגלית"). היא רק הסתכלה עליי והנהנה "Okay I can come to you at four in the afternoon" (-"אני יכולה להגיע אלייך בארבע אחר הצהריים") אמרתי לה והיא הנידה את הראש שלה בחיוב. "Where do you live" (-"איפה את גרה?") היא שאלה. אמרתי לה את שם הרחוב והתחלתי ללכת לכיוון הבית שלי. הסתובבתי וראיתי שהיא הולכת לכיוון ההסעה של הפנימייה והמשכתי ללכת. נפגשתי איתה אחר הצהריים ונפגשתי איתה כמה פעמים לאחר מכן. אחרי כל הפעמים שנפגשנו בשביל העבודה התחלו להיפגש בלי קשר לעבודה והתחברנו כאילו אנחנו החברות הכי טובות מאי פעם. יום אחד שתינו נכנסנו לבית הספר. לרגע היא הסתכלה למעלה, פתאום היא הפכה להיות לבנה כמו סיד. לא הבנתי למה היא כל כך חיוורת אבל לאחר רגע שמעתי קול ירייה. באותו רגע קיילין זרקה את התיק שלה והתחילה לרוץ. פתאום שלושה גברים עם מסכות התחילו לרוץ אחריה ומגג בית הספר קפץ עוד איש אחד עם מסכה ורובה וגם הוא התחיל לרוץ אחריה. לא הבנתי מה קרה, אף אחד בחצר בית הספר לא העז לזוז. לאחר כמה דקות הגיע ניידת משטרה. כנראה אחת המורות ראתה את המתרחש מחלון חדר המורים ופתאום הרגשתי מין כאב כזה בלב כאילו מישהו לקח לי חתיכה מהלב ופשוט התחלתי לבכות. המנהלת לקחה אותי למשרד המנהל ושם היה ערבוב של מורים ושוטרים וכמה תלמידים מבוהלים. היא לקחה אותי למשרד המנהל ושם היה רק שוטר אחד. המנהלת הושיבה אותי על כיסא והביאה לי כוס מים. ברגע שהשוטר התיישב הדמעות התחילו לזלוג מחדש אבל ניגבתי אותן מהר. "אני מצטער מאוד על מות חברתך" הוא אמר והושיט לי דפים. לקחתי את הדפים שבהם היה העבר של קיילין. קראתי את מה שכתוב. קראתי על ההורים שלה, ההורים שלה שעבדו בשביל הממשלה ועל זה שהיא ראתה אותם נרצחים לה מול העיניים. את כל ניסיונות הרצח בגלל העבודה של ההורים ואת כל הפנימיות שהיא התגוררה בהן.

באותו רגע רצתי ויצאתי משטח בית הספר. רצתי עד לפארק והתיישבתי על הספסל. הפארק היה שומם ובאותו רגע הטיפות התחילו לטפטף וזה היה הגשם האחרון השנה.