היצור

"הסוף!" אמרה אימא, סוגרת ברעש את הספר. אני מרימה את ראשי.
"לסיפור הזה הייתה פואנטה?" שאלתי. קיוויתי שהשתמשתי נכון במילה המוזרה ששמעתי לא מזמן.
"כן, מובן שיש לו. זה סיפור." אימא אמרה בנועם וליטפה את שיערי. "אבל עכשיו הזמן לישון."
היא נותנת לי נשיקת לילה טוב והולכת, מכבה את האור.
'פואנטה'…
אני מביטה בתקרה הלבנה עם הנקודה החומה הקטנה עליה והסדקים מסביב לבסיס המנורה.

שאלתי את המורה שלי למדעים למה חיידקים מתרבים אם בסופו של דבר הם ימותו. מהבראתו של הגוף, או ממותו בשל המחלה. היא ענתה שזו שאלה פילוסופית, ושהם פשוט מתרבים כי זה מה שהם עושים. כיווצתי את גבותיי.
האם יש יצור שלחייו יש פואנטה?
אם יש כזה, אני כבר יודעת איך תהיה הפגישה בינינו. סביר להניח שהוא יהיה זקן, כי סבתא אמרה שכשמזדקנים כבר אין לך פואנטה. אני אגש אל היצור, בזהירות, כדי שעצמותיו העתיקות לא יישברו. ואקשיב. אקשיב לכל מלמול ישישים שיפלוט. גם אם זה משהו שיצחקו עליו.
העיקר שתהיה פואנטה, לפחות בקטע הקצר הזה.