אהבה, מילה פשוטה משמעות מסובכת- פרק 4
-נקודת מבט של דניאל-
ישבתי בדשא עם החבר'ה, חלקם דיברו בהתלהבות על העבודה המטומטמת שההנהלה החליטה להפיל עלינו וחלקם התלוננו עליה, למען האמת לי לא הפריעה העבודה הזו, למען האמת היא די יכולה להעלות לי את הציון שדי ברצפה, אפילו לא היה לי אכפת שאני אמור לעשות אותה עם מור, אני לא אוהב אותה אבל היא בהחלט יכולה לעשות את העבודה ונקבל תשעים או מאה, ואני לא מתנגד.
כמה בנות זולות חלפו על פניי ונופפו לי לשלום, מבליטות את החלקים בגופן שרצו שאראה, חייכתי אליהן בחזרה ונופפתי לשלום בקטנה, לא רציתי לקום מהדשא הרך והלח, אפילו לא בשביל סקס.
לא קמתי והן כבר הבינו לבד את הרמז והלכו, כמו ילדות טובות, גיחכתי לעצמי כי בדרך כלל הן לא יורדות מזה כל כך מהר, או שבמחשבה שנייה הן פשוט ראו את נטלי.
היא התקדמה אלינו וכשהיא קלטה אותי בזווית עיניה היא חייכה חצי חיוך, התעלמתי ונשארתי עם המבט הריקני שלי, היא התיישבה לידי.
״היי מאמי.״ היא אמרה ונתנה לי נשיקה על השפתיים, החזרתי לה נשיקה יבשה וחייכתי חיוך מאולץ.
״היי.״ החזרתי ביובש וברמיזה שאין לי כוח לאף אחת, אבל היא כמובן התעלמה.
שתי החברות הריקניות שלה ישבו לצידה והיו בפלאפון, נטלי הסתכלה עליי לא הבנתי אם הפרצוף שלה היה מודאג מכך שלא ישבתי עם כולם ולא ניסיתי לתפוס את תשומת ליבם אלא קצת בצד, או שהפרצוף שלה היה כועס מזה שלא נתתי לה יחס.
״דני…?״ היא פתחה את פיה והעבירה את ידה על החזה שלי באיטיות שהייתה אמורה… לגרות אותי?
״אה?״ סובבתי אליה את ראשי מביט בפניה המלאות באיפור, היא נשכה את פנים פיה והיססה לרגע לפני שדיברה.
״יש היום מסיבה בבית של נוי, ההורים שלה לא בבית.״ היא אמרה לבסוף ובתוך תוכי נאנחתי בעצבנות.
״נו ו…?״ יבשתי אותה, בחייה שתרד ממני, ידעתי לאן זה יזרום, אני אצטרך לבוא ולהתחמק ממנה בזמן שאני עושה את אחת הבנות שתהיה שם בחדר הינה של ההורים שלה, פניה התקשחו.
״מה נו ו…? אתה בא?״ היא קצת התעצבנה אך לא נתתי לזה להפר את הרוגע והשלווה שלי.
״לא יודע נראה כבר.״ השבתי לה ברוגע, האדישות שלי מצליחה לשגע את כולם, אני חולה על זה, על השליטה שיש לי, גם כשאני מתעצבן אני לא מראה את זה.
למדתי דבר אחד משאני זוכר את עצמי, אם תראה נקודת חולשה ישתמשו בזה עד שתקרוס, תישאר קר, תאהב אבל אל תראה את זה, אל תיפגע ואל תיקח ללב מאנשים שמקבלים בתחת, ככה למדתי וככה טוב לי.
כשיצאתי מהמחשבה הקלה על דרך החיים שלי ראיתי כבר את נטלי מתרחקת בצעדים מהירים ועצבניים בזמן שהיא מנענעת את הישבן שלה מצד לצד והשפוטות הקטנות שלה ממהרות אחריה, הילדה הזאת מתחילה להרגיז אותי.
כשראיתי את רון ועמית חוזרים מהקפטריה קמתי מהדשא וניערתי את המכנס שלי מכמה לכלוכים שנדבקו במכנסי, הם התקדמו אליי ואני אליהם כשהיינו מספיק קרובים רון זרק לי את בקבוק הנסטי שביקשתי ממנו לפני שהם הלכו, תפסתי אותו וחייכתי אליו כאות הוקרה.
״בוא נעלה לכיתה, גם ככה עוד שתי דקות צלצול״ עמית הציע, ואני הנהנתי כאות הסכמה.
״נטלי מנדנדת לי על המסיבה של נוי היום בערב, אתם הולכים?״ שאלתי אותם.
״שמעתי ששיר שם אז כנראה שכן.״ רון השיב בחיוב כשליוך ממזרחי פרוש על פניו, דחפתי אותו לקיר כשהבנתי את כוונותיו וצחקנו כולנו, שיר תמיד זרמה אתו, בגלל זה הוא אהב להיות איתה.
״לא יודע… לא נראה לי, יש את העבודה הזאת בביולוגיה ונתקעתי עם שחר החנון ההוא,״ אמר בקול מבואס וזרק את אחת מידיו באוויר. ״הוא אמר שככל שנסיים מוקדם יותר ככה יהיה טוב יותר." הוא אמר וחיקה את קול של חנון בזמן שמדמה עם אצבעותיו צורה של משקפיים ומניח אותן על עיניו, אני ורון צחקנו והשמחה שלי התפוגגה כשנזכרתי שגם אני אמור לעשות את העבודה הזאת, ואני עם מור הדפוקה ההיא.
״מה אתה מדבר, אני נתקעתי עם מור ההיא, אהי רק רואה אותה ובא לי להוריד ללה את הראש.״ אמרתי בעצבים והעברתי את ידי לאחור בשיערי.
״תגיד תודה אחי זכית, היא אחת הכוסיות שיש במקום העלוב הזה, לפחות יהיה לך נוף יפה.״ רון זרק וניענעתי בראשי מצד לצד בביטול.
״מה זה שווה אם היא לא זורמת?״ קטלתי אותו, מור היא בין היחידות בהן לא הצלחתי לגעת, היא שמורה, כמו מריה, כמו קופסאת שימורים בלי פותחן.
העובדה שלא הצלחתי להשיג אותה עדיין שיגעה אותי, יש לה גוף שכל גבר בבית הספר היה רוצה לראות ובמיוחד לגעת ואני תמיד הייתי הראשון בכל מה שקשור בבחורות, אבל אצלה? אצלה משהו לא עבד כמו שצריך, אפילו את החברות שלה נישקתי פעם או פעמיים כשהייתי שיכור.
יכולתי להשיג כל בחורה בבית הספר, והיא הפכה את זה לכמעט כל אחת.
״אולי תסתום ת׳פה? אתה יכול להשיג כל בחורה בבית ספר שתרצה, מהכי יפה עד למורה לתנך,״ עמית התערב. "חוץ מזה יש לך את נטלי, קאם און מאן, היא הבחורה הכי זורמת בבית ספר אחי.״ הוא הוסיף וטפח על כתפיו.
נכנסו לכיתה וראיתי את מור צוחקת עם החברים שלה, העיניים הירוקות שלה בהקו כשהשמש זרחה עליהן, חיוכה הריב היה נראה מלא חיים ולפתע דבריו של רון נשמעו הגיוניים.
״נסתפק בנוף.״ קראתי לרון ועמית שהתיישבו בסוף הכיתה והם צחקו.
תגובות (2)
אני אהבתי, זה מושלםםםםם !!!!!
אם את רוצה, את יכולה לקרוא ולהגיב בסיפור שלי ? וגם לתת ביקורת ?
תתמממשייייכייייייי
לשם כך^ הן מגיבות^ לשם כך^
ואי יש לו עודף של ביטחון ><
די נו זו נקודת מבט שלו אני רק רוצה לראות את הדברים הטובים שבו.
מהכי יפה עד למורה לתנ"ך-חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח
וכשהוא אמר "נסתפק בנוף"
יכולת להוסיף ש..הוא חשב.."למרות שנוף זה לא דבר מספק"
(כאילו הוא אמר את זה במחשבות שלו)