אין אפשרות להתחבא – מסע שתים – פרק עשרים ושבע

~קיירו~ (כי כן טדי יש לו עוד פרק)
בזמן הזה, שבו אלקטו והספרטים גררו אותנו אל עבר הארמון, הצטערתי שלא טבענו בים. פוסידון הוא בהחלט האל שהייתי מעדיף לפגוש עכשיו, במיוחד אחרי שניסיתי לתקוף את אבא שלי.
אבל לא היתה לנו אפשרות להתנגד. אלקטו לקחה את החרב שלי עם ידיים חשופות. נראה שברזל סטגאי לא משפיע עליה.
ג'יימי נשארה מעולפת, והם לא טרחו להעיר אותה ולגרור אותה. לא ידעתי למה הם עושים את זה, אבל היתה לי הרגשה שזה לא רק מעצלנות.
הגענו אל ראש הגבעה, שמתחתיה זרם נהר הסטיקס. קונר שעמד לצידי כמעט הקיא מריח הגופרית.
"אסטמה?" שאלה מרנה בשקט.
הוא הניד בראשו. "לא, רק בחילה." הוא הסתובב וקימט את מצחו. "ל-לאן ג'יימי נעלמה?"
הסתובבתי, ובאמת לא ראיתי את ג'יימי. ולא היו שום סימני גרירה או טביעות רגליים, היא פשוט נעלמה.
אלקטו חייכה. "אולי… בלעה אותה האדמה."
קיללתי בשקט. המשכנו להתקדם עד שהגענו לארמון של האדס.
"היה נעים להכיר… את רובכם." אמר רוב.
ואז נכנסנו לארמון.
משם רק אלקטו וחמישה ספרטים לבושים בשריון כמו של אביר מימי הביניים גררו אותנו לחדר הכס. עיניו של אבא שלי נצצו כשראה אותנו.
"קיירו…" מלמלה מירנדה ובהתה בו.
"באמת נחמד לראות אותך, מירנדה," אמר האדס בחיוך קטן, ואז הוא הביט בי והאש בעיניו התלקחה שוב. "וטוב לראות גם אותך, קיירו."
לא אמרתי כלום. גם אני כבר הבנתי שלעצבן אחד משלושת הגדולים בשטח הפרטי שלו זה לא רעיון טוב.
הוא פנה לאלקטו. "קחי את כולם לתא, אני רוצה לדבר עם הילדים שלי ביחידות."
לפי המבטים של כולם כנראה לא רק אני פירשתי את זה בתור "אני רוצה לפצפץ להם את הצורה לבדי."
היא התחילה להוליך את כולם, ונשמע קול פיצוץ, ומישהו אמר: "אם לא אכפת לך, האדס, הייתי רוצה לקחת את החצויים האלה לשיחה."
כולנו הסתובבנו. בכניסה לארמון עמד בחור בגיל העמידה עם קשת שלופה שהייתה בגודל של קונר. היה לו שיער זהוב שהתחיל להאפיר, ועיניים שניחשתי שהן כחולות. הוא לבש טוניקה לבנה שעליה שריון שלשלאות וסנדלים. ברגע שמיקדתי את מבטי בו, לא ראיתי אותו. ברגע שהבטתי במשהו אחר ראיתי אותו, גופו הבהב והבליח והיה שקוף לחלוטין כמעט לגמרי – רוח רפאים.
מרנה מלמלה משהו בקול חנוק. היא נשמעה כמו חתול שבלע כדור צמר.
האיש חייך והתחיל להתקרב אלינו. מדי פעם הוא נעלם, אבל בסוף הוא הגיע אלינו.
האדס הרים גבה. "מה אתה עושה כאן?"
האיש חייך והרים את קשתו. "שמעתי שיש כאן חצויים חיים, אז חשבתי שזה זמן מתאים לקפוץ לבקר."
"ולמה אתה צריך אותם?"
חיוכו של האיש נמחק. "זה כבר ענייני הפרטי," לאחר כמה שניות הוא חזר לחייך ואמר: "אל תדאג, מעטים הסיכויים שהם יחזרו לכאן בחיים."
זה גרם להאדס להנהן. "טוב ויפה. אלקטו, תובילי אותם החוצה, אני עדיין רוצה לדבר עם הילדים שלי."
אלקטו הנהנה. "ברור, אדוני."
היא המשיכה להוליך אותם. כשהיא עברה לידי הצלחתי לתפוס את מרנה. "את יודעת מי זה הבחור הזה?"
היא הנהנה. נראה שהייתה בהלם מוחלט. "כן."
"אז מי זה?"
"זה – " גררו אותה החוצה לפני שהספיקה להגיד, אבל ראיתי אותה מבטאת מילה אחת בלי קול שגרמה לי לקפוא.
"קיירו? מי זה?" שאלה מירנדה.
נשמתי עמוק והבטתי קדימה, אל הכס של אבא שלי.
"קיירו?"
"אודיסאוס. זה אודיסאוס."