והטבע הוא משפחתי
תמיד חייתי ביערות.
אמנם היה לי בית בעיר, אבל היער תמיד היה ביתי. או לפחות גרם לי להרגיש כך.
אף פעם לא נרדמתי בעיר, אם כל המכוניות ורעשים, האורות והצעקות.
כאן, ביער תמיד היה שקט.
לעולם לא חדר אור ירח דרך צמרות העצים הגבוהים, ויכולתי לישון בשקט, עד אור החמה שהיה כוחו גדול מצמרות העצים.
מדי פעם בא איש חביב, או אישה כעוסה:
"ומדוע את יושבת לך כאן, ילדה קטנה? קר בחוץ, והשמש עוד לא זרחה, והיכן הורייך חמודה? עוד תתקררי!" מדוע אומרים זאת תמיד- לעולם לא אדע!
הרי האדמה היא אמי, והדשא הוא אבי, העצים אחיי, והעלים דודיי, מדוע שואלים הם היכן משפחתי?
וקור תמיד היה חביב, בן דוד רחוק הוא, למה שיצנן אותי?
ולמה שארצה את השמש? רק בגלל החרקים, והמזיקים, כי מושכת אותה אליהם, ואילו הם הרשעים!
ואולי ילדה קטנה אני, עם דמיונות, אך לעולם זה אדע:
במשך 7 קיצים חייתי, באהבה ובשלום, עם הוריי ומשפחתי ששמם הוא הטבע ואותם לעולם אוהב.
ואני תמיד לא הבנתי מדוע תמיד נבהלו ממראה פניי, ושהיה רגיל לדעתי, וכבר ראיתי חמישה כמותיי, ואילו אף אחד לא ראה אותם חוץ ממני. פשוט מרחפים הם לדעתי!
ואיזו חוצפה זו להתעלם מחמישה נערים יפי תואר-
וכולם כמוני!
שיערם ירוק כדשא, ומחצית מפניהם בחום כאדמה. ולעורם אותה ההרגשה, כמו גזע העץ, ולשיער הרגשת עלים נעימה.
וכמה הם חביבים, בני האדמה, כמו היא עצמה!
תמיד עליזים הם, ומחוללי ניסים,
ואפילו פעם באחד הימים, פגשתי אחד, מחולל ניסים- אבל ממש בעוצמה.
סחרר הוא עלים, הזרים רוחות ונעימים, וכמובן עשה את הגדול מכל- הבעיר אש כסערות בעננים.
שמו הוא אדם, כמחצית משם האדמה.
ומספרים הם הנערים, שהוא עצמו בנה מקור ראשון, וגדל כבר שבע מאות ושלושה קיצים, והוא בן זקונה.
תגובות (1)
וואו, נשמע נחמד והכתיבה חביבה:)