נמר השלג -פרק עשרים ושלוש

פרק עשרים ושלוש-
המשכנו להתקדם ככה, ראיום מושך אותי מעלה ואני נאחזת במקל הטיפוס שלי. אחרי הכמעט-נפילה שלי, ישבנו אני וראיום וערכנו תוכנית. סיפרתי לו על עקבות הרגליים שראיתי ושאני חושבת שהם של הוריי. הרעיון היה שהוא ימשוך אותי למעלה – כי הוא ממילא כבר רגיל לקור – ואני אשתדל להישאר בחיים ולשמור על החמצן שלי.
הוא נהם מעט.
עכשיו היינו מטר אחד מלפני הפסגה. בשלב הזה כבר בקושי הצלחתי לנשום. האוויר הרגיש כל כך דליל שפתאום שמתי לב שאפילו חיות אין כאן. מחשבה נוראית עברה במוחי. 'זה לא יפגע בראיום, נכון?'.
אדי קור יצאו מפי. זהו זה, הגעתי.
פסגת מקלו.

אני זוכרת שעמדתי שם לכמה דקות, רק בוהה בנוף המרהיב שלפניי. פתאום ידעתי מזה להרגיש מעל העננים, הכי גבוה בשמיים. האפלוליות שאפפה את ההר החלה להיעלם.
קרן אור.
חמימות משונה הציפה את ליבי ודמעות החלו לזלוג מעיני. אני כבר חשבתי שלעולם לא הרגיש את קרני השמש.
"תראה ראיום, זו השמש." חייכתי לעברו. "נכון שהיא יפהפייה?" קול נחירה השיב לי. הסבתי את מבטי לעבר ראיום. הוא היה מצונף בפינה מישורית. גופו רעד מהקור מידי פעם וזנבו הקיף אותו וניסה להשרות עליו מעט חמימות.
מבטי התרכך למראהו וניגשתי להתיישב לצידו. "הרווחת את השינה בכבוד, ראיום, אנחנו בטוחים עכשיו." ליטפתי את צווארו ושלפתי מין התיק את שמיכת הטלאים שהכנתי מין כל הפרוות וכיסיתי אותו, מניחה את התיק על השלג לצידו ונכנסת מתחת לשמיכה גם.
זה היה הרגע הראשון שבו שינה היתה הדבר הכי מופלא.
*
"נאי? נאי מתוקה, בוקר. קדימה, צריך לקום מוקדם כדי שנספיק ללמוד היום ולעזור לאבא…" שמעתי את קולה של אמי קורא. הסתובבתי לכאן ולכאן, אך לא ראיתי אותה. "אמא? איפה את?" קמתי ממקומי והתחלתי לרוץ, לחפש אחריה. הרגשתי כאילו אני רצה בחור שחור, כאילו לא אגיע לשום מקום…
*
התעוררתי בבהלה מין החלום. לרגע איבדתי את תחושת הזמן, ואז נזכרתי שאני עדיין על ההר. הקור חדר לכפות ידיי ורגליי. לא הפסקתי לרעוד וניסיתי לסלק את השלג שהתחיל להצטבר עליי ועל ראיום. לא ידעתי כמה זמן ישנו, אך הרגשתי שהשינה הזו החזירה לי את הכוחות שאיבדתי, לפחות את חלקם.
הסתובבתי מתחת לשמיכה ופניי נתקלו בגופו של ראיום. הוא זז מעט. עיניו מצמצו בזמן שהביט בי. לשנייה חשבתי שהוא כבר שכח מי אני, אך הוא ליקק מעט את לחיי. נרגעתי.
פיהקתי קלות והחזרתי את הכפפות לידי. "בוא נחכה להם כאן קצת, הם לא נפגוש בהם נאלץ לרדת. אספקת המזון שלנו אוזלת ולא נצליח לשרוד כאן הרבה זמן…" הוא נהם בתגובה ונהמתו הדהדה מקצה ההר והתפרסה מטה עד מתחת לעננים.
הו אמא, אבא, אילו רק אתם שומעים את זה עכשיו…