פשוט. קל.

יש ילד. קטן. מסתובב. מחפש את עצמו.
מלמעלה מסתכלת ילדה קטנה, חמודה מתוך חלון. מחייכת.
עינייהם נפגשות.
הם מחייכים.
היא יורדת. הם מסתכלים שוב אחד על השני, בוחנים אחד את השני. היא רואה שיש לו בלון.
היא מחבקת את בובתה חזק חזק מלטפת את שיערה העדין.
היא מתקרבת פסיעה והוא גם אחת.
הם מגיעים אחד לשני והיא אומרת 'הי. שמי דנה'
'הי. שמי אופק' הוא עונה לה.
אחרי שבוע הם החברים הכי טובים בעולם.
'דנה' אומר אופק בקולו המתוק 'אולי נתחתן?'.
'אולי' היא עונה לו 'אני אשמח'
שניהם לרגע מובכים ויום לאחר מכן היא כבר בשמלה לבנה עם התול המתוק והקטן מתחפושת פורים.
'אני אוהב אותך' מצפצף שוב אופק
'גם אני אותך' אומרת דנה.
'זהו. אנחנו אישה ואישה עכשיו. לעולם. ואת אפילו לא יכולה לומר שאת לא שמחה.'
היא מחייכת.

..הם איש ואישה הוא אומר לה…
פשוט. בלי הרבה סיבוכים.
ילד קטן, בן שש. יודע מהי פשטות.
הם איש ואישה הוא אומר לה…

קראתם עד פה? בטוח נתתם חיוך קטן נכון?
אז למה? למה בחיים האמיתיים לא הכל פשוט?
למה אני לא יכולה לעמוד בחלון עם בובה ושהוא יעמוד למטה עם בלון
ולאח שבוע כבר נהייה איש ואישה?

מה ביקשתי?
פשטות.