ארון בגדים

עוד לפני שהתחילה לסדר הארון נראה מסודר באופן סביר.
גילה רוצה לסדר ונהיה בלגן, כך קורה תמיד. בזמנה עוד לא המציאו את האבחונים הדידקטיים והפסיכו דידקטיים ושאר האבחונים שבעצם אומרים שהיא לא פסיכית ואפשר לטפל בזה.
מפזרת מבטיה לכל עבר, מתחילה לסדר לפי צבעים, עוברת לסדר לפי קטגוריות כמו גופיה חולצה מכנס ועליונית, וממשיכה בלסדר על פי דברים שעולים עליה וכאלה שהם למקרה שתתחיל קצת לזוז ולאכול פחות, ולהקפיד על ארוחת בוקר שהיא הארוחה הכי חשובה ביום, במקום לטחון שטויות בזמנים לא מבוקרים. היא מנסה להכניס כמה שיותר היגיון, באמת מתוך רצון טוב, באמת מתוך אמונה שבסוף, בעוד איזה שעה, הכל ייצא מסודר ובכל פעם שתיזכר באיזה בגד ספציפי שנורא בא לה ללבוש היא פשוט תושיט את היד ותיקח אותו בלי להסתבך.
אבל, ביש מזל, בהתחלה היא שמה את הג'ינס הסקיני הכהה שלא יעלה עליה גם אם תרד עשרה קילוגרם יחד עם החולצה הכהה שיושבת עליה בול, ואז שמה את החולצה והמכנס בנפרד, ובסוף הם התרחקו לחלוטין זה מזה כשהבינה שלא, הסקיני לא עולה עליה אחרי הכל.
שעה שלמה גילה עומדת מול הארון ובסוף היא לא מצליחה להבין היכן החולצה שרצתה לצאת איתה עכשיו לפגישה עם בנה. האקראיות של החיים שהובילה את הארון למצבו לפני ה"סידור" הייתה נוחה יותר מההיגיון הלא החלטי שבו מסודר הארון כעת, והיא נותרה מתוסכלת, מהלכת בבית בחוסר נחת ומחפשת בכל החדרים את החולצה שהיא ממש הייתה חייבת לצאת דווקא איתה, זה כבר עיקרון והיא לא תוותר, לא ולא, אין שום סיכוי שבעולם שהיא הקדישה שעה שלמה מחייה כדי לסדר את הארון ואפילו חולצה עלובה אחת שחשבה ללבוש אותה עוד לפני שהתחילה לסדר תיעלם ככה סתם.
פותחת מקרר, מזווה, מתחת למיטה, במלונה של הכלב, במרפסת, במטבח, במקלחת, באסלה.
אין. הנטייה הטבעית לבלגן ניצחה את הרצון הטוב והמוטיבציה שאימצה כשהחליטה לסדר את הארון. מאבק דמים קשה שהוכרע בנוקאאוט. מובסת, גילה לבשה את החולצה הבהירה שקצת משמינה אותה וניגשה לדלת בזריזות, מאמצת כוחות מחודשים לקראת העתיד לבוא.
על הידית של הדלת. כמובן. טיפשה, טיפשה, טיפשה, היא חושבת.
איזו טעות היו העקבים האלה היא חושבת, בשביל מה העינוי הזה, למה זה טוב, את מי את מנסה להרשים. הדרך לא קצרה ותחבורה ציבורית אינה נוחה, מונית וודאי לא באה בחשבון, ואין שום דרך אחרת אלא ללכת ברגל. היא הוסיפה כאב נפשי לכאב הפיזי בכל צעד, מלקה עצמה על טיפשותה ורצונה האומלל להיראות מטופחת ומושכת ומתוקתקת, כזו שיכלה להרשות לעצמה לצאת למרפסת לעשן סיגריה לפני שיצאה ושעשתה את מעט התלבטויות ה"מה ללבוש" שדרושות לה עוד ערב לפני, והכל היה כבר מונח על המיטה בבוקר מקופל ומדיף ריח לבנדר.
היא חוותה רגעים רבים בחייה שחשבה שלא ייגמרו לעולם, והנה גם הם חלפו, אז אין סיבה שהדרך הלא נגמרת הזאת לא תיגמר גם היא, מתישהו. והיא באמת נגמרה. ואפילו לקראת הסוף גילה התחילה ליהנות קצת מאיך שהיא בטח נראית ככה מתוקתקת עם עקבים, ואולי אפילו החולצה הזאת שקצת משמינה אותה מתאימה יותר לנעליים מאשר החולצה שעוד תלויה על הידית. מוטב שתחשוב כך, מה יש לה להפסיד, רק טוב ייצא מזה.

"נו תשבי כבר אמא", גלעד רוטן, אין לו סבלנות אליה, אבל הוא חייב, מה לעשות, כמה מעצבנת ומנותקת שלא תהיה, עכשיו הוא יכול להיעזר רק בה, בטח אחרי כל הסיפור עם יסמין.
"אני יושבת נו, יושבת, באתי עם עקבים אתה יודע, רציתי שתראה את אמא יפה". היא חייכה אליו, ניכר שציפתה לתגובה חיובית מיידית, דבר שהיה רחוק מלהתקיים.
גלעד מנסה להרגיש אליה חמלה, באמת מנסה, באמת מתכוון, אבל רק הציניות יוצאת החוצה. כאילו בלב הוא הבן הכי מבין בעולם, אבל הוא שומע את הקול המייבב הזה שלה והארסיות מתגלגלת מהלשון ככה מעצמה, באמת שאי אפשר לשלוט.
כמובן שלקח לה עוד לפחות חמש דקות עד שהתיישבה. הוא מנסה להתרכז בדברים אחרים תוך כדי שהוא מנסה לגרום לפגישה הזאת להתחיל, מפזר מבטו בחלל, אך עדיין נתקל בה מידי פעם. וכשהוא נתקל יוצא לו איזה משפט ארסי במיוחד כמו אני לא יכול לשמוע אותך ואת כל פעם מזכירה לי מחדש למה ברחתי להתחתן מהר, ואז הוא ממשיך לפזר את המבט כדי להירגע, אבל זה לא תמיד מצליח. מה שכן רוב הזמן הוא מצליח להישאר מונוטוני, וזו באמת גאווה עם קרצייה שכזאת. אבל זאת פגישה חשובה ואין מה לעשות, צריך להיות נחמדים כדי להשיג מה שרוצים.
בסוף היא התיישבה, כן. גם דברים שנראים כאילו יימשכו לנצח נגמרים בסוף.
"טוב אתה צודק, בוא נתחיל, אני מצטערת שאני ככה מפוזרת, אתה מכיר אותי איך אני, אל תכעס בבקשה טוב? פשוט זה קצת קשה להתמודד, אני כבר לא כל כך צעירה ואתה יודע שגם לי לא קל מאז שאבא עזב ואין לי כבר גבר בבית שיפקס אותי קצת – "
"אז הנה יש לך גבר שיפקס אותך. קבלי פוקוס. השקעתי בזה אז תקשיבי טוב טוב. יסמין בגדה בי, היא סיפרה לך, את ידעת את זה כל הזמן ולא רצית להתערב, רצית לתת עוד צ'אנס ליחסים שלנו, קורע לב. אחרי שהיא לקחה לי את הילדים הבנת איזה כלבה היא והחלטת להוציא את האמת לאור. אני חושב שהייתי מספיק ברור."
"אבל מתוק שלי –"
"ואני מצטער אבל כרגע הקשיים שלך מעניינים לי את התחת, ואם אני רוצה לכעוס אני אכעס ואת תסתמי את הפה שלך ותתמקדי לשנייה אחת במה שאני אומר ומה שאני צריך. רק עכשיו, רק בתקופת הגירושין, ואחר כך אני משחרר אותך לחיים המתוסבכים שלך עם עצמך ואפילו מבטיח להקשיב לזיוני שכל שלך פעם בשבועיים בטלפון. אבל עכשיו זה אני, לא את ולא יסמין ולא אבא ולא זיבי. הבנת?"
גילה אהבה את יסמין אהבת נפש. היחידה שהבינה את משחק הפינג פונג הבלתי פוסק שמתנהל בראשה וקיבלה אותו. הן היו יושבות לקפה, מדברות ומקשקשות, על כל דבר שבעולם, ויסמין לא שפטה את גילה אפילו לרגע אחד. וכשיסמין הייתה היא הייתה מסדרת לה את הארון ובוחרת לה את הבגדים, כאילו לא הייתה צעירה ממנה בשלושים שנה.
אישה מקסימה שלא עשתה רע לאיש, ואלוהים יודע איך נקלעה לנישואים עם אדם שגרם לה סבל רב כל כך. ועכשיו לצאת נגדה. להרוס לה את החיים בעבור קשר דם ארור עם בנה שזר לה ורואה בה בובת סמרטוטים נשלטת מרחוק.
ומה היא יכולה לעשות מלבד להישאב לרצונו של החזק והרודן. ממילא היא בטח רק ריחמה עליי, ניסתה גילה לשכנע את עצמה, מה הסיכוי שבאמת אהבה אותי. גלעד הרי מכיר את גילה טוב מכולם, והוא משפיל אותה בכל פעם מחדש. אולי הוא פשוט אומר בקול את מה שכולם לוחשים.

הגיע יום המשפט.
כשהוא מתלבש ומתארגן בקפדנות על מנת להיראות רציני ככל האפשר, התגנבה לליבו של גלעד מחשבה תועה.
אולי זה גדול עליה, חשב. הוא מכיר את אימו טוב יותר מכל אדם אחר. הוא מודע למגרעותיה, לכאוס שמלווה אותה בחייה היום יומיים. אולי טעה כשהחליט לתלות בעדותה את הגורם המרכזי שיחזיר לו את חיי השקט שהוא מייחל אליהם.
הוא מיהר לסלק את המחשבה ממוחו. תתמקד, אידיוט, חשב לעצמו. דבר לא חשוב יותר מהשגת המטרה. הוא צריך להישאר ממוקד, ושום דבר לא יפריע לו, שום מחשבה טורדנית לא תצליח להתגנב ולשבש תהליכים.
הגיע הזמן שאמו הבעייתית תלמד פעם אחת להתמודד עם סיטואציה שמאלצת אותה להתמקד ולדאוג ששום גורם לא יסיט את תשומת ליבה ממה שעליה לעשות. לא יחסיה עם יסמין ולא רמת הסדר בארון שלה עליו היא מתלוננת ללא הרף, דבר ששמע במעט הזמן שהוא מצליח להקשיב לה.
נטייתה הטבעית לחוסר החלטיות ובלגן זניחה ולא רלוונטית. ברגע האמת היא תיאלץ להוכיח את עצמה ואת נאמנותה. היא תשכח מכל הסחות הדעת. תחשוב קר ומפוכח, כמו אדם בוגר ואחראי, בדיוק כמוהו.
הוא החנה את המכונית בחניית ביתה של אימו, עלה שתי קומות במדרגות, וראה שהדלת פתוחה למחצה.
למול עיניו התגלה ארון הבגדים שלה פתוח וכל תכולתו מפוזרת ברחבי הסלון, ואימו על ערימה בלתי נגמרת של חליפות ושמלות, שרועה ללא רוח חיים.