הראוי למלכות – פרק 4

הלילה ירד. אור המדורה שהדליקו קרן בברק אדמוני על שיערה של קייט ונצנץ בזהב משיערה הבהיר והקצר של סיליה. זו האחרונה גילתה מומחיות רבה בהדלקת אש – "כבר שנים שאני עושה את זה על בסיס יומי" – וכן בפשיטת עור של בעלי חיים שניצודו. לפני כן אתרו השתיים חנות לבגדי יד שניה ורכשו שם עבורה טוניקה טובה למסע וכן גלימה חמה ומגפיים חזקים. קייט אף העניקה לה את נדן הסכין הנוסף שהיה ברשותה ואת אחד הסכינים, כדי שתוכל להגן על עצמה בעת הצורך, והעבירה לה שיעור קצר כיצד משתמשים בו. עתה ישבו שתיהן ליד המדורה המקרינה אור וחום במעגל מושלם סביבן, מאוחדות בשתיקה ידידותית.
באותו היום חצו השתיים את הגבול בין לוקרטיה למג'יקלנד הסמוכה, כך שקייט כבר לא הייתה צריכה לחשוש מלכידה. היא חשה שלווה, כמוה לא הרגישה מאז היום הראשון לצאתה מהארמון. אף שהבדידות קסמה לה קודם לכן, עתה חשה בבירור כמה השתוקקה לחברה אנושית.
סיליה סלסלה תלתל בהיר סביב אצבעה. נדמה היה שהיא חשה אי נוחות.
"מה העניין?" שאלה קייט.
"יש משהו שאני לא מבינה…" אמרה סיליה לאט. היא שתקה רגע קט לפני שהמשיכה. "אם את רוצה להיות מלכה, למה לא פשוט התחתנת עם מי שעומד להיות המלך ונעשית מלכה באופן אוטומטי?"
הרעיון תפס את קייט לא מוכנה. זה היה זר לה כל כך, דרך המחשבה הזו. "ובכן… יש כמה סיבות. ברמה האישית של העניין: יכול להיות שהאדם שייבחר כבר נשוי, ומלבד זאת, הם בני הדודים שלי, כמעט אחים שלי. גדלתי יחד אתם. אם הייתה לך בחירה, היה מוזר לחשוב להתחתן עם מישהו כזה, לא?"
"כנראה," הודתה סיליה.
"יפה. וברמה הכללית יותר: תפקיד המלכה, אשת המלך, שונה לחלוטין מתפקיד המלך עצמו. המלכה צריכה לארח פגישות רשמיות, לדאוג לנקיון, היופי והאסתטיקה בארמון ובשאר הממלכה. דברים מהסוג הזה. לעומת זאת, תפקידי המלך מגוונים ומשמעותיים לממלכה הרבה יותר: הוא אחראי לביטחון, הכלכלה, החינוך, הבריאות, התעשייה, התחבורה ועוד המוני נושאים שונים שמביאים את טובת הממלכה. תפקידו של המלך תורם הרבה יותר לבני הממלכה מאשר המלכה, וכל מה שאני רוצה הוא לתרום לבני ממלכתי ולעזור להם. אני לא רוצה להיות מלכה במובן הרגיל של המילה, אלא, בואי נקרא לזה ככה, מלך נקבה" קייט הבליעה חיוך. "הבנת?"
סיליה הנהנה.
"יופי. טוב," פיהקה קייט, "כבר די מאוחר, ויש לנו דרך ארוכה מחר. אני מציעה שנחלק את הלילה בינינו, נעשה תורנות מי שומרת מתי. מה דעתך?"
סיליה הנהנה שנית.
"אז לכי עכשיו לישון, ואני אעיר אותך אחר כך. מקובל עלייך?" קייט המתינה להנהון הבא וחייכה כשזה הגיע. היא תצטרך להרגיל את סיליה לא לפחד כל כך. "לילה טוב, סיליה".
"לילה טוב, הוד נסיכותך" נענתה בלחש.
"קייט; תקראי לי קייט" תקנה הנסיכה.
"לילה טוב, קייט".

לקח לקייט זמן מה ללמד את סיליה לרכב על ענבריון, אך זה היה שווה את זה. הנערה הצנומה והביישנית התגלתה כרוכבת מעולה מלידה. שתיהן רכבו עליו יחד, כיוון שהיה זה עניין יקר למדי לרכוש עוד סוס וקייט רצתה לחסוך בכספי הממלכה. ניחא, חשבה, אם בכל האגדות מצליחים הגיבורים לרכב יחד על סוסים ודאי תצלחנה שתי נערות – שאחת מהן דקיקה ורזה כמו מקל – לרכב יחד גם הן.
סיליה הייתה מהוססת תחילה עם הסכין, אך עד מהרה התרגלה אליו. היא הצליחה להשליך אותו בצורה יוצאת מהכלל ואף להשתמש בו לגילופים עדינים שקייט מעולם לא הייתה מצליחה להגיע אליהם, ועוד בזמן קצר כל כך. חיוך עלה על פניה של הנסיכה כשדמיינה מה היה אומר תומס אלו היה רואה את סיליה משליכה את הסכין ופוגעת בדיוק במטרה שהציבה לעצמה כפי שעשתה לנגד עיניה שלה לאחר מספר אימונים. ודאי היה אומר שחבל שכשרון כזה בא בצורת נערה ולא גבר, כי רוב האנשים הנורמלים לא היה מעיף לכיוונה אפילו מבט.
אפילו קייט שהייתה דקיקה למדי ורגילה למחוכים הדוקים שהצרו את מותניה, הזדעזעה לגלות כמה הייתה סיליה צריכה להדק את חגורת הנדן כדי שתתאים למידתה. היא הייתה ממש עור ועצמות. לא יכול להיות שאנשים חיים ככה, חשבה בזעם. זה פשוט לא ייתכן!
"את צריכה לאכול" אמרה בערב ליד המדורה ודחפה לכיוונה חתיכת בשר צלויה גדולה. "לא בריא להיות רזה כל כך".
סיליה משכה בכתפיה. "התרגלתי לזה".
קייט נענעה בראשה בחוסר שביעות רצון. דחף אלים תקף אותה לפתע, לעשות דבר מה איום ונורא לאיש השמן ההוא עם תכשיטים שלו, משהו שלא ישכח זמן רב, ולו רק בגלל מצבה של חברתה החדשה. איך יכול אדם לאכול הרבה כל כך בעודו מודע לכך שמישהי בביתו רעבה לפיסת לחם?
זמן מה אכלו בשתיקה, כשקייט מושיטה לסיליה מזון רב יותר ממה שאכלה היא בעצמה, ולאחר מכן רק נחו ובהו באש המרצדת. הדממה לא הייתה מביכה, אלא נעימה וידידותית.
"כמה זמן עבר מאז עזבת את הארמון?" שאלה סיליה לאחר זמן מה של שתיקה.
קייט ספרה אותם במהירות בראשה. "עשרה ימים" אמרה לבסוף, מופתעת למדי. "הזמן עבר ממש במהירות. מוזר. טוב, אני מניחה שמתי שיש לך משהו לעשות הזמן עובר מהר יותר…"
"ומתי אנחנו אמורות להגיע לארצות הקסם?"
"אחד עשר יום, בערך. זה בסדר מבחינתך? הקצב הזה די מהיר. אנחנו יכולות להאט קצת".
סיליה נענעה בראה במהירות לשלילה. "לא, לא, זה בסדר. אני בסדר גמור. חוץ מזה, לא הייתי רוצה שתאחרי ותפסידי בתחרות בגללי".
"תודה," אמרה קייט, קולה צרוד קמעה.
הן שתקו מספר רגעים. סיליה לא הייתה פטפטנית מדי, וקייט ברכה על כך בלבה. פטפוטיהן של בנות דודיה הספיקו לה די והותר. לאחר זמן קצר שאלה סיליה כמעט בלחישה, "אם לא תנצחי, מה תעשי אז?"
קייט נסתה לחשוב על זה. "אני לא יודעת… יכול להיות שאנסה להכנס למועצת המלך, כדי לתרום לממלכה כמה שאוכל. זה יהיה קצת קשה עם חלק מבני הדודים שלי" היא הבזיקה חיוך קצר. "יכול להיות גם שאנסה להצטרף לצבא בתפקיד כלשהו, אם יניחו לי לעשות את זה. המצב בגבולות מתוח למדי בזמן האחרון. אולי אנסה לעזור לאנשים פרטיים, אם אקים מוסדות שונים לרווחתן של חברות מסוימות בציבור… ממש אין לי מושג. העתיד שלי די מעורפל. יכול להיות גם שבכל זאת אבחר להיות מלכה, או שבכלל אמות במשך הזמן הזה. מה שבטוח, אם אשאר בחיים, אעשה הכל כדי לסייע לבני ממלכתי, בכל דרך".
סיליה התבוננה בה. "ולא תרצי להתחתן מתישהו?" שאלה חרש.
קייט נרתעה לאחור כאילו הוכתה. שאלתה של סיליה העלתה בה זיכרון שהשתדלה להדחיק, זיכרון שהכאיב לה. לסיליה לא היה מושג מה שאלה…

זה קרה לפני כשנה. באחד הימים, ישבה קייט בספריית הארמון ועסקה בהעתקת דבר מה מתוך ספר גדול ממדים. שרווליה היו מופשלים ואצבעותיה מוכתמות בדיו שחורה. העיסוק גרם לה הנאה ונסך עליה שלווה.
לפתע, פרצו – בעדינות ואלגנטיות אמנם, אבל פרצו – לספרייה שלוש בנות דודיה, הלואיז, הנרייטה וג'ורג'יה. קייט הרימה את מבטה בהפתעה ומיהרה לפנות את הכסא שלידה מערימות הקלף שעליו. "מה קורה?" שאלה.
הלואיז העיפה מבט קצר לכיוון עיסוקיה של קייט והתעלמה מהם כאילו אין בהם דבר שיעניין אותה, כפי שהתייחסה לרוב לכל "התחביבים המוזרים" של בת דודתה, כהגדרתה. "את לא תאמיני," אמרה בקול נרגש. "זה ג'ון. הוא מתארס!"
"באמת?" שאלה קייט בהפתעה. "מי הסכימה לעשות את זה?"
"כלומר, מי הייתה טיפשה מספיק? להכניס ראש בריא למיטה חולה, בפירוש" הסכימה ג'ורג'יה. היא הייתה ההגיונית ביותר מבין השלוש, לפי דעתה של קייט. קייט חבבה אותה.
"עזבו שטויות, הוא נסיך!" אמרה הלואיז. "מה זה משנה האופי שלו? העיקר הדם… ואל תגלגלי עיניים, ג'ורג'י! את יודעת שזה נכון!"
"מי זו?" שאלה קייט.
"בת של אחד האצילים, נדמה לי. שמעתי שהיא ממש יפהפיה…" אמרה הנרייטה בנימה חולמנית. "שמה ג'יין, נדמה לי. היא מבוגרת מאתנו בשנה או שנתיים".
"ועוד מעט יגיע תורנו!" עלזה הלואיז. "היית רוצה להתחתן, קייט?"
קייט הססה. "כן, נראה לי… כלומר, בטח, ברור שהייתי רוצה להתחתן! אבל אם בעלי היה כמו ג'ון אז… ובכן, לא כל כך".
"לא מדברים ככה, קייט" ארמה הלואיז. "זה אסור".
"אנחנו צריכות להקשיב למה שאומרים לנו, לא להחליט ולהתמרד על כל דבר" הוסיפה הנרייטה. "ככה זה".
קייט הביטה בהן. היא לא ידעה מה ואיך לומר.
"ואם כבר מדברים על זה," פתחה הלואיז שוב. "את צריכה להיזהר, קייט".
"אני? ממה?"
"אני לא רוצה לומר לך את זה ככה, אבל אם תמשיכי כמו שאת עכשיו לא תצליחי להתחתן ותשארי בתולה זקנה" הזהירה הלואיז. "שום אדם נורמלי לא יקח לו אישה שקוראת כל היום ספרי מדיניות, משפטים ופוליטיקה, עם דעות ושאיפות כמו שלך. מצטערת, קייטי, אבל זו האמת".
"לא אמרת לפני רגע שרק הדם נחשב?" שאלה ג'ורג'יה.
"אצל גברים! נשים זה משהו אחר לגמרי".
"בכל מקרה לא הייתי רוצה להתחתן עם אדם שלא מקבל אותי כפי שאני אלא מנסה לעצב אותי כרצונו" אמרה קייט.
"רואה? כאן בדיוק מתחילה הבעיה! מי שמחליט הוא הגבר, לא את; אף אחד לא שואל לדעתך. העניין הוא ששום גבר לא ירצה להתחתן עם מישהו בעלת דעות כמו שלך, שחושבת שהיא יכולה לשלוט על עצמה".
הנרייטה הנהנה בהסכמה. ג'ורג'יה התנועעה באי נוחות, אבל לא מחתה על הדברים. קייט הביטה בהלואיז, חסרת מילים. היא הרגישה חוסר אונים.
"את פשוט צריכה להחליט מה חשוב לך יותר, קייט" אמרה הלואיז בכובד ראש מפתיע. "חיי נישואים מאושרים – ואני יודעת שאת רוצה כאלה, ולא משנה מה תאמרי – או כל התכניות והעיסוקים המוזרים שלך, שאני לא יודעת מאיפה הבאת אותם".
השתררה דממה.
"אז, תשמעו, הכלה ההיא היא בטח משהו מיוחד" המשיכה הנרייטה בנושא הקודם. "אני כבר ממש רוצה לפגוש אותה…"
אבל קייט כבר לא הקשיבה.
במשך הזמן ניסתה להדחיק את הדברים, להתעלם מהם. היא לא העזה להודות אפילו בינה לבין עצמה כמה מקום תפס הנאום הקטן של הלואיז בשק פחדיה וחששותיה. לאחר זמן מה החלו האזהרות להגיע גם ממקומות אחרים. הם דרשו ממנה לבחור. להתנהג כנסיכה אמיתית. להביא כבוד למשפחתה.
קייט לא ידעה מה לעשות. מה באמת חשוב לה יותר? היא רצתה להינשא, להקים משפחה, ללדת ילד. ומצד שני, עמדו כל חלומותיה ורצונותיה ללמוד, להתפתח ולהיטיב לממלכתה. הבחירה הייתה בלתי אפשרית.
לבסוף החליטה להמשיך בדרכה ולוותר על חלום אחר. הממלכה חשובה יותר מהחיים הפרטיים שלי, חשבה.
אבל זה כאב. מאוד.

"קייט? מה קרה? הכל בסדר?"
קייט נשלפה בבת אחת מזכרונותיה. היא טלטלה את ראשה כדי להצליל את מחשבותיה ועיניה תמקדו בסיליה שישבה מולה, פניה מודאגות. סיליה נראתה מבוהלת מעט.
"מה קרה, קייט? אמרתי משהו לא בסדר?" שאלה בחשש.
"מה? לא, לא, זה שום דבר…"מלמלה קייט ושפשפה את מצחה בעייפות. חרף רצונה הרגישה בדמעה קטנה מטפסת לה בגרון. היא הרימה את מבטה שנית וראתה את סיליה מסתכלת עליה באהדה ודאגה.
"את יכולה לספר, את יודעת. תמיד קל יותר כשמשתפים מישהו" אמרה בשקט.
"אני…" קייט עוד הרגישה כאילו מישהו זרק עליה אבן בת כמה מאות קילוגרמים. הדמעה זלגה לה על הלחי. "אני כנראה לא אתחתן".
"למה?" שאלה סיליה בצער. היא הייתה ישירה ולא כפופה לכל כללי הנימוס המקובלים שקייט הורגלה בהם, וזה די מצא חן בעיני הנסיכה. היא חייכה ברעד ומחתה את עיניה בגב ידה.
"כי… כי אף אחד לא ירצה לשאת אותי לאישה. בגלל… בגלל זה" היא החוותה בידה על עצמה, על כל המרחב מסביבן. "בגלל מי שאני. בגלל שאני לא נערה נורמלית, לא מתנהגת כמו שנערה נורמלית אמורה להתנהג".
סיליה הביטה בה, שותקת.
קייט מצאה את עצמה מספרת לנערה הצנומה שמולה על אותו היום בספריית הארמון, על כל ההתמודדויות שלה בעניין במשך כל הזמן. סיליה הקשיבה לה בתשומת לב, פניה מביעות השתתפות כנה.
"…ואת מבינה? את הקטעים הכי גרועים בנות הדודים שלי לא ידעו בכלל" סיימה קייט, קולה שבור. "לקרוא ספרים שמיועדים לגברים זה דבר אחד, אבל נערה שיודעת ללחום בחרב? לירות בחץ וקשת? ועכשיו כל העניין של המסע הזה… אין לי שמץ של סיכוי. ואני לא יכולה להיות אחרת, אני רוצה לתרום, להשפיע. הרבה זמן חלמתי להינשא, אבל לתרום לממלכה ולהשפיע עליה חלמתי במשך כל חיי. על החלום הזה אני לא מסוגלת לוותר".
שתיקה השתררה. קייט הסיטה את מבטה מהלהבות וראתה שבעיניה של סיליה מנצנצות דמעות. לפתע, בספונטניות גמורה, רכנה סיליה קדימה וחיבקה את קייט המופתעת בעוז.
"אל תדאגי, הכל יהיה בסדר" אמרה והביטה לה עמוק בעיניים. "אני לא יודעת איך, אבל הכל יסתדר. זה חייב להסתדר".
קייט חייכה אליה חיוך נרעד. "תודה, סיליה. אני… מאמינה לך".
"יופי. תמיד צריך גישה טובה לחיים".
"איפה למדת להיות כל כך אופטימית?" שאלה קייט בתמיהה. "כל חייך היית שפחה, לא? מי לימד אותך את זה?"
סיליה הביטה בה בביישנות. "לימדתי את עצמי…"
"אבל איך?"
"זו ממש לא הייתה בעיה" אמרה סיליה. "זה ממש מדכא לראות רק את הרע בכל דבר, את לא חושבת? גם בחיי עבדות יש נקודות אור קטנות… אחרי שראיתי שאני ממש לא מרוויחה כלום מלהחמיץ פנים כל הזמן התחלתי לנסות לראות את הצדדים הטובים שבדברים… לדוגמה, כשהאדון לא נמצא ויש לי יותר חופש, כשאני יכולה לעבוד בחצר, בשמש, במקום בתוך הבית החשוך… הבנת?"
קייט הביטה בה, המומה ומתפעלת. היא הנהנה. "וואו… לימדת אותי היום שיעור חשוב, סיליה".
"אה, זה שום דבר. כל אחד יכול להגיע לזה לבד… זו גישה בסיסית".
"ובכל זאת, לא כולם מגיעים אליה" אמרה קייט בחיוך יבש. "גם אנשים עם חיים טובים משלך בהרבה".