להתנפץ עם המציאות.
האם זה נגמר? אותה לחישה, אשר שמעתי לפני זמן רב כל כך, הנראה רחוק כל כך… אני מחניקה יללה חרישית, ידיי גורפות בשיערי, עיניי מתרוצצות על הרצפה.
ולחישות. לחישות עזות כל כך, מכאיבות. ושום הבנה, לא נראית בעיניהן הכאובות.
אנוכיות היא רגש חזק.
אנוכיות מעוורת.
היא לא מוותרת, לעולם.
וזה לא יכול להיות. שאני שוב, אהיה לבד.
והמילים מעוררות, חשק ישן, תחושה שנעלמה עם הזמן. אך התנדפה, וכמו הקץ שאין אפשרות לדחותו, הוא חזר. אני נאנחת בעצב, מנסה להתעלם מהצעקות המתגברות בראשי.
מנסה לחשוב במחשבה בהירה.
הגיונית.
אך דבר לא עובד, המציאות מתחילה להיטשטש.
והאם מישהו מבחין בי?
באותה ילדה, קטנה.
האם מישהו רואה אותי?
אותי, את אותה צללית.
והתשובה העצובה, לא נשמעת באוזניי.
המציאות התנפצה,
ואני, איתה.
תגובות (5)
תקשיבי אני בזמן האחרון קוראת הרבה דברים שאת מעלה. הכתבים שלך עמוקים מאוד. מראה על חוכמתך. כיף לי לקרוא מה שאת כותבת. ממש את מכניסה אותי לתוך הסיפור.
תמשיכי לכתוב דברים כאלה. אשמח לקרוא+להגיב.
תקשיבי אני בזמן האחרון קוראת הרבה דברים שאת מעלה. הכתבים שלך עמוקים מאוד. מראה על חוכמתך. כיף לי לקרוא מה שאת כותבת. ממש את מכניסה אותי לתוך הסיפור.
תמשיכי לכתוב דברים כאלה. אשמח לקרוא+להגיב.
וואוו… הכתיבה שלך כל כך מדהימה…
את מצליחה להעביר את הסיפור בזרימה אבל שאנחנו נבין ונאהב אותו..
את מוכשרת
הכתיבה מהממת. פיזית. אני מתכוונת שאני באמת המומה. בדיוק מה שספיר אמרה- כתבת את הסיפור בצורה עצובה ונוגה, ואת מעבירה אותו בזרימה אבל תוך כדי ניתן להבין מה לעזאזל הולך. הכישרון שלך מדהים :)
אחד הדברים שהזכרת לי בזמן הסיפור שלך- זה הרצון של כול כך הרבה אנשים שאני מכירה, להיות אך ורק לעזר לשאר, ז"א- מינימום אנוכיות, מקסימום עזרה לזולת. כמעט ללא התחשבות בעצמך. ובאיזה שהוא שלב (השורה האחרונה הזכירה לי את זה) כשאין אף אחד להקשיב לו, או אף אחד לעזור לו, אתה מתפצוץ מרוב צרכים אישיים שפשוט לא תופלו…
סליחה.
מדהים, תמשיכי לכתוב דברים כאלו, אני בטוחה שכול אחד באתר יכול להתחבר אל הטקסט\סיפור\פואמה הזאת.
<3
אלין
אהבתי את זה מאוד…