מכתב אנונימי

' טוב, זוהי קריאתי האחרונה.
מחקתי כל כך הרבה פעמים, שידיי כבר כואבות מכתיבה.
אני לא יכולה להחזיק את עצמי יותר. לא יכולה להמשיך לחייך כשהכל חרא.
אני לא מפסיקה לשמוע קולות בראשי. הרעש ממלא אותי והורס.
אני רוצה לוותר ולעזוב הכל, את כל מה שפעם רציתי לעשות. פתאום לא אכפת לי מכלום. פתאום אני חסרת ערך שיש לה עוד הרבה מה ללמוד והיא לא יודעת כלום.
אני שונאת אנשים. זה כל כך משפיל לדעת מה הם חושבים עלייך מהצד. כל כך מכאיב, ממש כמו סכין.
מתי שהוא בחיי גיליתי שאני לא אוכל להשתלב בחברה -לא הבית ספרית, בכל זאת. אני מודה שפה לכך לי הרבה זמן. בחנתי את עצמי בכל פעם מחדש. גיליתי דעות ממש פוגעניות ומעליבות. לא רציתי בזה, וגם לא רציתי שככה יסתכלו עליי, אבל ככה הרגשתי, מה לעשות.
ניסיתי להכריח את עצמי לשכוח, לעזוב את זה. התמקדתי בעיקר בצד השני. התחלתי להרגיש שינוי קל, אבל זה לא שינה את החשיבה הקודמת שלי.

אני זוכרת שניסיתי להשתנות מאז השיחה של המדריכה שלי. משהו בה גרם לי להפסיק לנסות להרוג את עצמי.
המצב שלי היה בקרשים. עליתי וירדתי שוב ושוב. מצאתי חברים ודברים ששימחו אותי; יצאתי לפעולות כדי לראות אנשים אחרים. הכל כדי שלא יחשדו בתסכול והדיכאון שלי.
כל פעם שאמרו לי שאני בנאדם שמח התאפקתי שלא לצחוק להם בפרצוף.
היו ימים שרק רציתי לבכות ולבכות, בלי להפסיק; שכל דבר קטן שמישהו היה אומר לי הייתי בוכה ממנו. הייתי חסרת אונים.
אמרו לי שאם מישהו צריך עזרה הוא צריך לבקש אותה, שאנשים לא יכולים לבקש לבד. אבל לא יכולתי. לא יכולתי…
לא רציתי שאנשים שמכירים אותי יידעו על המצב שלי. לא רציתי מבטים מרחמים או שיחות נפש מייגעות.
רציתי לעזוב, וגם עכשיו.

אנשים יגידו שאין לי סיבות. הם יגידו שלא משנה מה הוא סיפור חיי הוא לא שווה ערך לעומתם של אחרים.
אותם אני שונאת במיוחד, את אלה שחושבים שיש להם זכות להשוות, שהם חושבים שהם יודעים מה צריך לעבור כדי להישבר. '