חוביזה

חוביזה

סבתא שלי הייתה מתעוררת לחיים מחודש פברואר, ממשיכה בחייה עד יוני ושם, בסוף חודש יוני, הייתה מתה. כך כל שנה, מאז שהייתה בת שמונה עשרה.
בסוף חודש יוני היא הייתה יוצאת לשדות לחפש. מה חיפשה? אינני יודעת, אך אני יודעת שלעולם לא מצאה ואז הייתה חוזרת. פניה לבנות, כיאה לפני אדם מת, מלאות קמטים וחריצים עמוקים, עיניה כבויות ועכורות, פיה קפוץ והיא אינה נושמת.
בחודש פברואר הייתה יוצאת שוב לחפש וחוזרת, שזרועותיה מלאות בעלים ירוקים, הקמטים נעלמים מפניה וחיוך חושף שיניים מבהיקות ועיניים בורקות. היא הייתה מניחה את צרור העלים במטבחה, לובשת את שמלתה האדומה והישנה, סורקת את שיערה השופע ומושחת אודם על שפתיה. מאותו רגע, של חזרתה לחיים, ידענו אני ומשפחתי והשכנים הטובים, כי במהלך החודשים הקרובים יעלו על שולחננו מטעמי חוביזה: מרק חוביזה, קציצות חוביזה ותבשילים מופלאים ונהדרים-כמה חיכיתי לחזרתה לחיים של סבתא.
השכנים שלה ידעו, אנחנו ידענו, כולם ידעו, שסבתא שלי חיה רק בין פברואר ליוני. היא אף פעם לא סיפרה לי את סוד חזרתה לחיים. גם שבקשתי שוב ושוב לדעת-היא הייתה חושקת שפתיים, מכווצת את עיניה ולא עונה.
אבל הייתה את הפעם ההיא, שהחלטתי לא לוותר (ככלות הכל חשבתי על עצמי על הפרסום הרב, שיהיה לי ועל הכסף שאצבור אם אגלה כיצד מעירים אדם לחיים) והצקתי לה שוב ושוב. דאגתי גם, שהפעם ההיא תהיה בחודש מרץ ,חודש לאחר חזרתה לחיים-ידעתי שכך אני מגדילה את סיכויי לקבל תשובה. ואז, באותה פעם היא הסכימה לגלות לי את הסוד במילה אחת פשוטה "חוביזה".
חוביזה??!!היא לא הוסיפה ולא גלתה לי מעבר לכך ובשתיקתה העיקשת בעצם העצימה את הסוד.
ידעתי מהי החוביזה, שהרי מפברואר ועד יוני אכלתי חוביזה שוב ושוב, הטעם שלה הוא הטעם הראשון שאני זוכרת.
אז לקחתי את החוביזה למעבדה בה אני עובדת ובמשך מספר חודשים ניתחתי ובדקתי ושמעתי וטעמתי, קראתי עליה סיפורים, ניסתי אותה בתבשילים שונים, לחשתי לה ליחושים משונים וניסיתי להעיר בעזרתה פגרי עכברי מעבדה-להחזירם לחיים, ממש כפי שקורה לסבתא שלי. אפילו מרחתי תמצית חוביזה על פניי. העכברים לא התעוררו קמטי הזקנה, שכבר תפסו מקום בפניי, לא נמתחו ועיניי הכבויות לא נדלקו.
רק אצל סבתא שלי זה קרה.
בחודש יולי רציתי לשאול שוב. סבתא כבר הייתה מתה- היא ישבה בסלון ביתה, עיניה כבויות, את כל פניה אפפו קמטים עמוקים, פיה התכווץ, ידיה היו שמוטות, אוזניה כבר לא שמעו והיא אפילו לא הסתכלה עלי-על נכדתה האהובה. ידעתי שאצטרך להתאזר בסבלנות ולחכות לפברואר.
בפברואר, מיד שסבתי התעוררה, החלטתי לא לוותר. במהלך החודשים, שחיכיתי, תכננתי את מהלכיי היטב והשתמשתי בכל מה שעמד לרשותי, אפילו העמדתי פנים של מתה כדי שסבתא תשתמש בסוד שלה להעירני לחיים.
ואז סבתא נכנעה וסיפרה לי את הסוד שלה את סוד החוביזה.
אז, לאחר שהגיעו מעירק, רכובים על גב חמורים וגמלים,היא גרה עם משפחתה בירושלים, בעיר העתיקה, היא אביה אמא ואחיה. כסף לא היה בכיסם וכמו כל אותם האנשים באותם ימים, השדות הפרועים וגידולי הבר סיפקו להם את מזונם.
מאז הייתה מסוגלת ללכת על שתי רגליה ,יצאה עם אמא ללקט חוביזה בעונת הפריחה. במטבחן הקטן הן היו מכינות מטעמי חוביזה למשפחתן ולכל השכנים. תושבי העיר העתיקה כולם יצאו בחודשים המיועדים ללקט חוביזה וכל אחת ניסתה להפליא ולחדש בתבשילי חוביזה משובחים.
כשהגיעה לגיל שש עשרה, יצאה בתחילת החודש השני ללקט חוביזה עם אמא ושם בשדה היא פגשה בו.
בעודה מתכופפת לצמח, ראתה את כפות הרגליים היפות ביותר שראתה מימי חייה. באותו רגע ידעה, שלא משנה מי הוא העומד לפניה, הוא יהיה בעלה, הוא יהיה אהובה, הוא יהיה אבי ילדיה, הוא ייטע שחוק על פיה, הוא ילחש לה מילות חיבה, הוא יישא אותה על כפיים.
מאחר ובאותם ימים לא היה יאה שנערה תראה עם נער, מרדכי וסבתי ניצלו את תקופת ליקוט החוביזה למפגשי עיניים חטופים, לחיוכים כבושים, לפעימות הלב, לאהבה. סבתי הייתה יוצאת לליקוט כשהיא לבושה בשמלת החג שלה, לאחר שעות בהן הייתה עומדת מול הראי ומתכוננת למלאכת הליקוט.
באותה תקופה של מרדכי , לא הייתה מאושרת ממנה, לא הייתה יפה ממנה ולא היתה מי שהפליאה בתבשילי חוביזה כמוה בכל נשות העיר העתיקה.
כי הרי זה מה שעושה האהבה, חשבה אז.
והיא לא ידעה אז, שהאהבה נושאת עמה לעיתים גם כאב גדול, כאב פולח, שמכבה כל אור, שמפלח את הלב, שהורג.
חודש יוני הגיע וסבתא שלי ידעה כי יהיה עליה לעמוד בכאבי הפרידה ממרדכי. בסוף חודש יוני, כשיצאה עם אמא ללקט בפעם האחרונה, הביטה בעלי החוביזה, שכבר היו קמולים ויבשים, וידעה כי מעתה עד לחודש פברואר יהיה עליה לשאת את געגועיה בשתיקה.
כשהגיעה הזמן המיועד והחוביזה החלה לפרוח, לבשה סבתי את שמלת החג שלה ויצאה נרגשת עם אמא לשדה. מרדכי לא היה שם. סבתא שלי יצאה כל אותם החודשים לשדות החוביזה לבקש אותו והוא לא היה שם.
ליבה נשבר, עיניה כבו, שיערה השופע איבד את הברק שלו, קמטים טרם עת כיסו את פניה והיא לבשה שתיקה רועמת.
שנה לאחר מכן השיא אותה אביה למשה, בן השכנים יפה התואר. סבתי נישאה בשתיקה רועמת. שמונה ילדים ילדה למשה והוא נהג בה לאורך כל השנים בכבוד ואהבה ובקבלה. הוא לא הרעים בקולו כשהייתה מתה בין החודשים יוני לפברואר ולא שאל על פריחתה בחודשים פברואר ויוני הוא ידע כי ליבה לא שייך לו.
וסבתא שלי? סבתא שלי לא וויתרה על מרדכי כל ימי חייה וכל ימי מותה. היא יצאה בכל שנה לפגוש אותו עם פריחת החוביזה ומתה בכל שנה עם קמילתה.