ואז- הסוף.

יכול להיות שהכל קרה כבר, ואני פשוט שחכתי? יכול להיות שכבר היינו פה, אבל פשוט הלכנו במעגלים?
*
"ספיר! בואי כבר!" אני רצה במעלי המדרגות ומגיעה לסוף. עמדנו על גג הבניין. הנוף ממנו היה מרהיב ומפחיד כאחד.
כל מגדלי העיר הגבוהים, האגמים הישנים, היער השחור, הכל נגלה לעינינו.
"וואוו…" נפלט מפי.
"קדימה קדימה אין זמן, הם מאחורינו!" הבטתי לאחור בהיסוס. דלת הפלדה היתה נעולה בבריח. אין מצב שהם יצליחו להיכנס. רצתי אחריו עד שהגענו לקצה הגג. אחזתי במעקה בזהירות, מנסה לאט את מותי הקרב. 'כך או כך את תמותי, כשהם יתפסו אותך.' אמרתי לעצמי בניסיון לשכנע שאני צודקת.
"אתה בטוח שאנחנו רוצים לעשות את זה?" שאלתי אותו. פניו היו חיוורים אך הוא הנהנן לאט, והניח את ידיו על המקרה גם כן.
*
מה אם לא הייתי מכירה אותך? אולי הייתי מישהי אחרת. מה אם היית מנסה להניע אותי מזה? אולי הייתי ממך מתעלמת.
*
רעש מתכת עמום וחזק נשמע ברקע. דלת הפלדה חרקה, ציריה יצאו מעט ממקומם. "עם מה הם דופקים שם?" הוא לחש לעברי. "אני לא יודעת," לחשתי. ידיי רעדו מעט אך הוא שילב את ידו בשלי, משדר מעט רוגע וביטחון.
"אין טעם לסבול יותר, את יודעת," הוא הביט באופק ועיניו נראו פתאום כמעידות על אדם חכם ונבון שהעולם עומד להפסיד. הוא חרק את שיניו. "אני יודע, תתעלמי." הוא הצביע על ראשו. הוא וודאי שומע את הצעקות שלהם מעבר לדלת, מנסים להרוויח זמן עד שיצליחו לפרוץ אותה ולהגיע אלינו.
"קדימה, זה עכשיו או לעולם לא." הוא אמר לי בפנים רציניות. "אחרי זה הם לעולם לא יעזבו אותנו."
הנפנו את גופינו והתיישבנו על המעקה. זה היה בדיוק בזמן השקיעה, כך שאפשר להגיד שהיה לנו נוף יפה למוות.
בדיוק כשהדלת נפרצה ואיתה כל הקולות, כל האנשים שאי פעם הכרנו, נפלנו מטה מין הגג.
ואז הגיע הסוף.