מלאכים דרוסים ופסנתרים נופלים-1

"בית המשפט המחוזי לענייני מלאכים הגיע להחלטה." אמרה מיס סקיילין, מעבירה את מבטה על רייבן – בוחנת אותה מראש לרגל, מהשיער הבלונדיני-כמעט-לבן הקצר שהגיע עד כתפיה בעל המראה המחומצן לנעלי האולסטאר השחורות והשחוקות.
"עבודת שירות." היא המשיכה. "12 חודשים."
"אבל זה היה בטעות!" רייבן ניסתה להתחנן, בתקווה שהשופטת תוותר לה על העונש, אבל לא ממש הצליח לה, כי ידוע, השופטת לא מרחמת על אף אחד. "הבוס שלי די צרח עלי וניסה להעיף את התחת שלי מהעבודה, הייתי בסערת רגשות!!"
"להזכיר לך את החוק שאומר שאסור לדבר בזמן נהיגה?" המשיכה השופטת. "מעבירה זו אנחנו מחרימים לך את הרישיון. היית אמורה גם לשלם על כל הנזקים שעשית, אך אימך התנדבה לעשות זאת במקומך. ו… תיקון: כל הסעיף מבוטל. אינך צריכה עוד לבצע עבודות שירות-"
"אני מתנגדת!" קטעה אותה רייבן. "אני מתנגדת לכל סוג של עזרה שהיא מציעה! זאת זכותי כמלאכית. אני אעשה את עבודת השירות ואמצא גם דרך לשלם. אני אעבוד שם."
"ותשלמי גם למשפחה של אדריאנה. ברור?" שאלה מיס סקיילין.
"ברור נו…" אמרה רייבן באנחה.
"אז פסק הדין שלך הוא 12 חודשים של עבודת שירות בשימוש כמלאכית מגינה לנערה בת 15 בדיכאון, היא מנסה להתאבד. בהצלחה עם לעצור אותה." אמרה מיס סקיילין.
רייבן הרגישה איך בחזה, במקום בו הלב שלה היה, התחילה צריבה.
"עכשיו, את צריכה להיראות כמו בת אנוש." מיס סקיילין הקליקה באצבעותיה, וכנפייה של רייבן נעלמו. רייבן הרגישה צריבה בגבה – מין חוט דק של כאב בין הלב לגב, וכאב ראש נוראי. היא חיבקה את עצמה בידיה וקרסה על ברכיה בצרחות.
היא הרגישה את הכאב, ואז מצאה את עצמה ברקיע כחול מעל כביש סואן.
היא התחיל לצרוח עד שהרגישה את מגע האבן בגבה. "אאוץ'…" מילמלה עם הראש תקוע בריצפת גג הבניין.
רייבן ניסתה לקום, במחשבה שהיא עומדת על רצפה והכל בסדר, שהיא קמה היא לא יכלה שלא לצרוח. היא עמדה על גורד שחקים.
"לקחתם לי את הכנפיים, כלאתי את נשמתי וקיבעתם אותי לאותו מקום. הייתי כמלאכית נופלת – כבולה על ידי כוחות רבים וחזקים ממני, ללא כל יכולת." היא שמעה קול עצוב, די קרוב אליה. רייבן הסתובבה וסקרה את הנערה – היא יכלה לראות ממאחור רק את העובדה שהיא לבשה סקיני ג'ינס פשוט וקפוצ'ון בצבע אפרפר. היא יכלה לראות ששערה היה במין צבע בין חום-לשחור, חום כהה מאוד שכזה, והוא היה חלק ודק – פשוט למדי. הוא התנופף ברוח. "אין לך אפילו מושג על מה את מדברת…" מילמלה רייבן. "כמישהי שבאמת עברה את זה פיזית…"
הנערה הסתובבה בבהלה ופלטה צרחה קטנה, והתרחקה מעט לאחור, עומדת ממש על שפת הבניין – עוד חצי צעד ותפול.
"מי אני? מה השם שלי או מה אני?" שאלה רייבן וגיכחה.
"מ-מה את…?" מילמלה רייבן והלכה חצי צעד אחורה.
היא מעדה.
רייבן רצה במהירות, שלחה את ידה ותפסה את הנערה בגבה, כמו במין חיבוק, מושכת אותה לכיוון הריצפה. הנערה הביטה בעיניה של רייבן, ורייבן סקרה את פני הנערה – היה לה פוני קטן וחלק שנוטה לצד שמאל, ועיניה היו במין צבע בין ירוק-לאפור-לחום, גוון משונה שכזה. עורה היה לבן מאוד, כמעט לבן מדי, והיה משהו בובתי בשפתיה – שמקור הגובה האדימו.
הן עמדו ככה כמה דקות, במין שתיקה.
"העיניים שלך מפחידות." קטעה הנערה את השתיקה.
רייבן שתקה, ארשת פניה הייתה..מוזרה קצת. "את יודעת, אני טורפת ילדים קטנים בלילה. אני אחראית על הסיוטים שלהם!" אמרה רייבן בקול שמשתדל להישמע כמה שיותר מפחיד, והפרצוף של הנערה נראה מבוהל.
רייבן לא יכלה יותר. היא התחילה לצחוק בטירוף ."סתם, אני רייבן. נדפקתי להיות המלאכית השומרת שלך די בטעות דרסתי את מי שהיה אמור להיו-"
"עשית מה?" שאלה הנערה בעיניים גדולות ומבועתות.
"הבוס שלי איים עלי בפיטורים בזמן שנהגתי, ומישהו חצה את הכביש בפזיזות… ואופסי דייזי?"
"אופסי דייזי?" שאלה הנערה. "ברצינות?"
"הי, זה קרה בטעות! אגב, אני רייבן."
"כן. אמרת כבר שקוראים לך רייבן לפני חצי דקה."
"היית אמורה לומר איך קוראים לך…" מילמלה רייבן בעייפות שכזאת, כאילו הנערה מכניעה אותה.
"מרי אשוורת', בת 15, לומדת בתיכון על שם ג'ונסון."
"ג'ונסון מי?"
"מאיפה לי, ככה קוראים לתיכון."
"נראה לי שגם אני למדתי שם…" מילמלה רייבן.
"סיימת את התיכון בלי לחטוף טראומה?" שאלה מרי.
"נאפ. די מתתי כשחבר שלי הסיע אותי מאיזה מסיבה שהשתכרתי.. נפל עלינו פסנתר כשהיינו ברכב…"
"איך נפל עליכם פסנתר? טוב, נמאס לי לעמוד על הגג הזה."
"התחרטת מהמחשבה על להתאבד, הא? וואו, זה היה ממש מהיר."
"אופי מתחלף.."
"גאה בך. בואי נאכל עכשיו גלידה. אם זה באמת התיכון שבו גם אני למדתי, אז אני חושבת שאני מכירה את האיזור…"
"באמת באלי גלידה עכשיו."
"בואי." אמרה רייבן והחלה לגרור אותה.