אין מילים אין כלום ..

אני שונה ?
לא .. אז מה הסיפור שלי אני ילדה רגילה כמו כולם
אז למה? למה שוב זה חוזר הכול בא בבום
לרגע אני סוגרת את הדלת בחדר בוכה בשקט שאפחד לא ישמע
מנסה להבין איפה כול הטוב בין כול הרע ..
לפני כמה חודשים הייתי ממש שונה הייתי אחרת חשבתי שזה עבר אבל זה לא ..
שוב זה חזר התקופה הזאת הבלבול הזה התסכול של למי לבכות מי יבין אותי אף אחד ..
רק אני .. אני לבד בעצמי ..אני יודעת אני יודעת שאני בעולם הזה כמו בובה על חוט שמי שרוצה יכול לעשות איתי מה שהוא רוצה כאילו אני כלום לא שווה ולא כלום ..
תגידי לי את למה .. מה זה נותן לך זה עושה לך טוב את מרגישה בסדר עם זה להכנס לפרטיות של אחרים אני שונאת שונאת שקרנים
לפעמים הדמעות זה שותף אותי לוקח אותי לעולמות אחרים .. כאלו שלא היו לי בחיים
את תמיד היית זאת שמבינה זאת שיודעת אבל את זאת שגורמת לי כבר לא להיות קרובה אליך את זאת שהכי חשובה לי רק עם היית יודעת מה אני רק לא עושה בשבילך…
המוזיקה בחדר רועשת ורק אני את עצמי שותפת
כבר לא מבינה כבר לא אכפת
אני רק רוצה עוד דקה אחת להסברים
לפחות שניה להבין איך אחרי הכול זאת אני שנופלת בחזרה לאדמה ובוכה
רק עם היית אומרת רק עם היית יודעת שזאת לא הדרך אולי הייתי שונה את גורמת לי להיות אחרת רק בגלל המסכה רק בגלל מי שלא את אז מי את מאיפה באמת ולמה את מרגישה ככה
בטוח מקום חשוך בחיים אי אפשר ליראות אור .. זה לא החיים
אחרי הכול זה שוב חוזר אלי כול התמונות המכתבים הדמעות .. וזה כול כך חרוט בליבי ..
כן אני מחפשת את הפינה שלי בין כול הבלגן לא האמנתי שאני יוכל לבכות .. להישבר אני יושבת לבד הכול חוזר חולף ואז זה שוב חוזר אלי הדמעות לא נמחקות זה חרוט אני יודעת שהבטחתי ..
כן הלכתי אבל בלב נשארתי.. עוד שניה שאני ישבר לרסיסים
אני קלה לשבירה
למה הכול כול כך קשה שאפחד לא לידי אני השבר שוב גם לבדי
מי זה שאמר לי שוב ושוב שזה החיוך .. הוא כבר ממזמן מחוק
\זאת המבט בעניינים שכבר לא זוהר כול המילים כול הבלגן אני מרגישה שאני מרימה רק את האף וזה אני שחטפתי את המכה כותבת את הכול זה כזה אסור..
אז מה מותר?….