עדכון קצרצר על חיי הלא מדהימים

ככול האכפת לי,
אתם יכולים להפסיק לקרוא כבר עכשיו.
זה לא יפריע לי אם גם לכם לא אכפת.
אתם הרי אפילו לא מכירים אותי,
אז למה שיהיה לכם אכפת?
טוב, אז עכשיו, אפשר לחזור אל חיי,
הסיבה שאני בכלל כותבת את ה…
קטע הזה, אני מניחה שאפשר לומר.
אז כעיקרון,
אני מניחה שהרסתי הכול, עוד פעם.
עד שחשבתי שהכול נהיה טיפונת טוב יותר,
הכול נפל בשנית.
ואני מניחה שזאת אשמתי,
אני הרי הרסתי הכול בפעם הראשונה,
וכול מה שקורה עכשיו, ובכן, זאת רק רעידת האדמה המשנית.
איש כבר לא ממש מוכן לדבר איתי.
אני מניחה שאיש לא רוצה לדבר עם מישהי שבורה.
הורי, הם מסתכלים עליי,
כאילו, עוד שנייה אני אשבר,
כאילו בפעם הבא שיקרה משהו, אני לא אחזיק מעמד.
הם כנראה צודקים אבל, אני לא יכולה לסבול את המבט הזה שיש להם בעיניים.
הייתי רוצה שהם יצעקו עליי, או שלפחות ישכחו מזה ויתנהגו כאילו הכול כרגיל,
אבל כול מה שהם עושים זה להתלחשש עליי ולהסתכל עליי בחמלה.
אני מניחה שגם להם אין מושג כבר מה לעשות לגבי.
אז, אני מניחה שזה הכול.