יומנים-מבחן בד (14)

*נקודת מבט מאי*
״מאי!״
״באה!״
״מאי!״
״חלאס!״
״מאי!״
״אני אומרת לך, אני עוד שנייה יורדת!״ צעקתי לאבא שלי.
״בדיוק התכוונתי להתקשר למשטרה, חשבתי שטבעת!״ אבא שלי אמר כשנכסתי לאוטו אחרי מקלחת.
״חה חה״ אמרתי ביובש, ״אבא, תעשה טובה, אל תגיד משהו אם אין לך מה.״
הוא לא הגיב.
״שמחה שהפנמת.״ חייכתי אליו.
אחרי נסיעה של עשר דקות המכונית עצרה מול בניין.
״מוכנה?״ אבא שלי שאל אותי.
״לא,״ אמרתי לו תוך כדי שאני חושבת.
״לא אכפת לי!״ אמר וגרר אותי למעלית.
״אה!״ השתנקתי.
״מה אה?״ הוא לא הבין.
״אה!״ פלטתי עוד השתנקות.
באתי להוסיף עוד אחת אבל בדיוק הדלתות נפתחו אז סתמתי.
אבא שלי ניגש לשאול מישהי לאן אנחנו אמורים ללכת ופנינו לאן שהיא אמרה.
ציפיתי למצוא איזה חדר או משהו אבל…לא.
זה היה פשוט מסדרון מלא כיסאות שעליהם חיכו אינספור בנות להזדמנות שלהם להצליח.
״מאי לביא?״ שמעתי קול מאחורה והסתובבתי.
זה היה איש בבגדים שחורים וכובע קסקט מוזר, ״זה הטפסים שאתם צריכים למלא״ אמר והגיש לאבא שלי ערימת דפים די כבדה. ״יש לך עשר דקות למלא אותם ואז יגיע תורכם.״ אמר ופנה לבת אחרת.
עברנו על פני הרבה כיסאות תפוסים עד שמצאנו מקום. הרבה.
ואחת מאלה שעברנו לידם הייתה חן.
נחרתי בבוז, ׳מה הדוסה הזאת עושה כאן?׳ ופניתי להתיישב ליד אבא שלי.
הוא התחיל למלא את הטפסים ואני השתעממתי.
״מאי לביא, מאי לביא. נא להכנס לחדר 271, קומה 4. תודה.״ נשמע הקול בכריזה.
משכתי את אבא שלי שמשך את הטפסים ונכנסנו לחדר.
התיישבנו על כיסאות מול אחת מהסוכנות של החברה כשבינינו מפריד שולחן.
״שלום,״ היא חייכה אליי חיוך מאולץ, ״ברוכה הבאה לסוכנות טופ! הסוכנות שתוציא אותך כוכבת!״
הרגשתי כמו בפרסומת.
״במהלך השעה הקרובה ילווה אותך איציק״, היא חייכה אליי והסתובבה, ״איציק!״ הקול שלה השתנה בצורה מפחידה ומדלת אחרת נכנס מישהו שהיה לבוש כמו מי שחילק את הטפסים.
״איציק שכאן, ילווה אותך במהלך המבחנים שלנו. המבחנים נועדו לבדוק את המקצוע המתאים לך. בין אם זה דוגמנות, משחק או שירה ובין אם את לא שווה.״ איציק סימן לנו לקום ולצאת מהחדר, ״תיהני!״ שמעת את הקול הצפצפני של האישה ומיהרתי לברוח משם.
״שלום אני הוא איציק!״ הוא לחץ לי ולאבא שלי את היד בהתלהבות, ״ואני אהיה הבוחן של מאי היום. אני יעקוב אחר הביצועים שלה וארשום לי הערות במה היא טובה. מכיוון שאני רואה שאת מאוד יפה, נתחיל בדוגמנות.״
״מה בדיוק עושים ב׳דוגמנות׳?״ שאלתי.
״אנחנו מכינים לך בוק רציני.״ הוא הסביר ואני התלהבתי.
לבשתי שלוש סטים. הראשון היה שמלת מיני צמודה עם כיווצים באזור המותניים. בד המשי הכחול מסתיים בסטרפלס ועליו יש רקמת פרחים בצבע כחול שיוצר גם שרוולים. לבשתי עם זה נעלי עקב כחול- עמוק וזוג עגילי יהלום. השיער שלי היה פזור והם איפרו אותי קליל.
השני היה חולצה משובצת עם כפתורים שנקשרה באזור החזה ומכנסי מיני ג׳ינס. שמו לי נעלי פלטפורמה קש כזה, שהזה שעל הרגל עשוי מבד מפוספס כחול(כהה)- לבן ויש לו קשר קרן בפתח של האצבעות והוא סגור מאחורה גבוה. שמו לי עגילי חישוק, כובע קאובוי, משקפי טייסים, אודם ורוד, וקצת סומק.(זה צולם עם מכונית)
והשלישי היה של שמלת שאנטי כזאתי עם מלאמלא חרוזים צבעוניים(בעיקר בצבעים תכלת, זהב, כתום) שיצרו כל מיני צורות על הבד. צמידים בסגנון של השמלה, כובע קש ענק כזה(שכחתי את השם עכשיו) וכפכפים בצבע זהב דקים עם פרח תכלת ענק ברצועה של האגודל.
חייכתי למצלמות וזרמתי איתם והצלמים התלהבו ממני. אחרי זה איציק שאל אותי אם אני יודעת לשחק. אמרתי לו שכן וקראתי מונולוג ועשיתי דיאלוג עם מישהי מול כמה אנשים. אחרי זה איציק שאל אם אני יודעת גם לשיר והופתע שכאמרתי לו שכן.
גם שם התלהבו ממני.
״היה לי כיף לעבוד אתכם, באמת!״ איציק שוב לחץ לנו את הידיים בהתלהבות, ״נתקשר אליכם אם יהיה משהו!״ צעק כשדלתות המעלית נסגרו.
בסוף היום המתיש הזה חזרנו, אני ואבא, מרוחים על הספה לראות סמולוויל.

*נקודת מבט חן*
"מה???" צעקו אמא ואבא ביחד.
"וואי וואי, כאילו שסיפרתי שאני הולכת למות." עקצתי אותם.
"אל תתחצפי." אמר לי אבא, ואמא האדימה.
"את רוצה ללכת לאודישן להיות שחקנית?" שאלה אמא באי אמון.
"בואי נחזור מההתחלה," השבתי לה בעייפות, "הלכתי לשיעור ניסיון בחוג תיאטרון בבית ספר, המורה התלהבה ממני ואירגנה לי אודישן, ברור?"
מבטי נדד לעבר ניר שישב שם שותק כל השיחה.
"ניר, אין לך מה להגיד לאחותך התאומה?" אמרנו אני ואמא ביחד, היא בקולה הרגיל ואני מחקה את הקול שלה.
צחקנו לשמע החיקוי.
"אממ, חן מוכשרת וכולנו יודעים את זה. למה שלא תעשה משהו עם הכשרון שלה?" השיב ניר, "הרי זה יהיה בזבוז של כישרון אדיר."
חייכתי חיוך ניצחון, אפילו ניר חושב שזה בסדר.
"כל עוד היא לא תלבש בגדים לא צנועים, ולא תשיר." מיהר ניר לומר.
"אני אשיר רק שאהיה ליד מישהו שאני שונאת כדי שיהפוך לחירש." אמרתי בציניות.
"חנצו'ק, יש לך קול יפה." אמרה אמא.
"אוקיי, התכנסנו כדי לדבר על המשחק שלי! לא על השירה שלי." השבתי.
"ומה אני פיספסתי?" שאל כפיר מאחורי גבי.
"יש לי מסקנה! אחים שלי אוהבים לדחוף את האף שלהם לכל מקום אפשרי. אז כפיר המקום הזה הוא לא אפשרי! אתה במילא תכעס אם תשמע, אז חבל כי הנושא ס-ג-ו-ר-!" השבתי לו והתרוממתי בכוונה ללכת לחדר.
"חן רוצה להיות שחקנית!" אמר קול קטן לידי, אלעד. נו באמת, הוא חייב לפתוח את הפה שלו?! איך בא לי להרוג אותו עכשיו.
"מה? אני לא מאמין שאתם מסכימים לזה! זה לא צנוע!" צעק כפיר.
וככה המשיכה לה מריבה… שאם הייתי מפרטת אותה, היו נגמרים פה כל העמודים, אז סליחה, אבל אני אוהבת את כף היד שלי.
בסופו של דבר הלכנו אני ואמא לאודישן.
בעודי יושבת בנחת ומקשיבה לאמא שלי מתלוננת על כל הטפסים שהיא צריכה למלא, ראיתי את מאי עוברת לידי.אני עדיין אוכלת את עצמי על הדברים הלא נכונים שסיפרתי לה שעושים, אני ראיתי שהיא עם שי. אני רואה שזה לא פגע בה יותר מידי. אבל יצאתי ממש אבל ממש מגעילה. אני צריכה להתנצל בהזדמנות… חשבתי בעצבות.
לאחר עשרים דקות, סוף סוף קראו לי לחדר מספר 274 קומה 4.
נכנסתי.
" שלום,״ איזו אחת אמרה לי ״ברוכה הבאה לסוכנות טופ! הסוכנות שתוציא אותך כוכבת!״
״במהלך השעה הקרובה ילווה אותך גורי״, היא חייכה אליי והציגה את זה שילווה אותי,
״גורי, ילווה אותך במהלך המבחנים שלנו. המבחנים נועדו לבדוק את המקצוע המתאים לך. בין אם זה דוגמנות, משחק או שירה ובין אם את לא שווה.״
היא יצאה מהחדר במהירות.
"אוקיי, אני באתי לכאן למשחק, לא לשום דבר אחר." אמרתי לצלם.
"חבל, את יכולה להיות דוגמנית נהדרת, אפילו לדתיות, אני יכול לדאוג לך לקמפיין כזה, של נערות דתיות. בדיוק יש חנות חדשה לדתיות שמחפשת פנים חדשות." השיב לי.
החלפתי מבטים עם אמא.
"אדון… גורי אמרת שקוראים לך? הבת שלי מצטלמת רק עם דברים צנועים, אם לא… היא פשוט לא מצטלמת." אמרה אמא שלי בנחרצות.
"שתצטלם עם הבגדים שלה." השיב וניגש למצלמה.
הוא אמר לי מה לעשות, ועשיתי את מה שאמר לי.
כעבור עשרים דקות הוא הכריז שמספיק ועכשיו נעבור למשחק.
הצגתי את המונולוג האהוב עליי, מ'רומאיו ויוליה'.
הוא ואמא הסתכלו עליי בשקט ולא אמרו מילה כל זמן שהצגתי.
כשסיימתי שאלתי, "נו אז הייתי טובה?"
"היית מעולה! מה בדבר לשיר, את שרה?" שאל אותי.
"ממש לא. אני לא שרה." הגבתי בתקיפות.
"אוקיי," השיב, "אני חושב שהיית נהדרת, אבל אני לא קובע. נתקשר אליכם שיהיה תוצאות."
התכוננו לצאת משם. והוא נופף לנו לשלום.
בדרך הביתה ישבנו בשקט, אמא בשוק ואני די מרוצה מעצמי.
"את ממש מוכשרת חנוש, אני בטוחה שהצלחת באודישן, וגם בצילומים יצאת ממש יפה. אני מקווה שתצליחי כי זה ממש מגיע לך." אמרה לי אמא.
הייתי בשוק, מההתחלה אמא חשבה שזה לא מתאים, שאני צריכה להיות נערה עכשיו, לא לעסוק בשטויות כמו דוגמנות או משחק.
נשענתי לי לאחורה וחשבתי מה אעשה שאגיע הביתה.