כוחות אמיתיים או סתם הזיות?-הקדמה-

זה היה כשהייתי בת 14. אולי יותר. 14 וחדשיים.
באמת שלא יודעת מה היה הקטע של זה.
סתם היה לי משעממם.. לא חשבתי שזה רציני.. מלמלתי כמה דברים.. מילים שידעתי בעל פה מהסרט האידיוטי ההוא שראיתי כבר מאתיים פעם.
פתאום זה התרוממם.
פחדתי.חשבתי שתומר מעביר עליי דאחקה.
כנראה שלא
חייכתי לרגע או שניים. לא הבנתי מה קורה.
תפסתי את זה ביד והנחתי על השולחן. שוב מלמלתי את המילים המוכרות כל כך.
שוב זה התרומם, הפעם זה עף ישר לכף ידי.
נבהלתי. זרקתי את זה על הרצפה.
רצתי לחדר ונעלתי את הדלת…
נרדמתי.

לאחר תשע שעות אולי קמתי. כבר היה בוקר בחוץ, קמתי לקול של אימי שאמרה כבר מאוחר.
נכנסתי למקלחת וחשבתי לעצמי שלחבל שלא הדלקתי שירים והלוואי והם היו נדלקים לבד.
לאחר 10 שניות שמעתי את מוזיקת הפתיחה של 'let her go' מתנגן בחדר. הוצאתי את ראשי מהאמבטיה.
דלת חדרי הייתה נעולה, המחשב דלוק והמוזיקה התנגנה. לרגע חשבתי שהשתגעתי.
שמעתי רעש מאחורי. הסתובבתי
על המראה היה כתוב באדים 'ידענו שתנסי מתישהו שמנו עלייך עין מהחודש הראשון לחייך. הסברים נוספים בהמשך- תמשיכי לנסות'.
חשבתי שזה סתם דאחקה של תומר. כי מאתמול בצהרים אחרי המקלחת לא נכנסתי לשירותים אצלי בחדר אז חשבתי שהוא נכנס
התארגנתי ללימודיפ וירדתי למטבח.
חייכתי לתומר ואמרתי לו 'היי תומר איך הייתה המקלחת?' וקרצתי.
הוא הסתכל עליי וענה לי 'מקלחת? סבבה. אבל מה נזכרת עכשיו? התקלחתי אתמול בלילה. ומה פתאופ את מתעניינת בי?'
חייכתי לעצמי ואמרתי בקול 'כן. ברור אתמול בלילה..'
ויצאתי. עוד 10 דקות מתחילים הלימודים ולא בקטע שלי לאחר…
הגעתי לבצפר בשעה 7:27 שלוש דקות לפני תחילת הלימודים.
נכנסתי לשירותים להשים את הליפסטיר הוורוד שדורי אוהב. מתאים לי שהוא יחייך אליי על הבוקר.
סגרתי את התיק ונגשתי לשיש שם שמתי את הליםסטיק חמש שניות קודם לכן. הוא לא היה שם.
הרמתי את עיניי.
הליפסטיק היה באוויר. על המראה היה כתוב בצב וורוד חלש של הליפסטיק שלי
'זוהי לא פנטזיה אלא מציאות. לא תוכלי להבין הכל ביום אחד. תמשיכי לנסות.'
ברגע שגמרתי לקרוא המילים נמחקו והמראה חזרה להיות מבריקה. שיר נכנסה לשירותים והליפסטיק נחת על השיש. היא הסתכלה עליי בהלם.
פתאום ללא רצוני שפתיי התרחבו לחיוך מאולץ ואמרו ללא תכנון וללא רצוני: 'חח הלפסטיק עף לי מהיד… איך נבהלתי את לא מבינה..חח'
שיר חייכה והמשיכה בדרכה אל המראה.
לקחתי את הלפסטיק ודחפתי אוצו לתוך התיק.
עפתי לכיתה. כבר עשר דקות אחרי הצלצול.
מחשבות רבות רצו במוחי…
הסתכלתי לעבר דורי. הוא חייך אלי וקרץ כאילו הוא יודע משהו שאני לא.
הייתי בהלם.
רק קולה המעצבן של המורה החזיר אותי למציאות