.
.
סגרתי את דלת האוטו השחורה, מתיישבת בנוחות על כיסא העור.
מביטה באבי מכניס את שקית הירקות האחרונה לתוך המושב האחורי של האוטו וסוגר את הדלת, נכנס לתול האוטו, וחוגר חגורה מיד אחריי.
״את רואה את האוטו ששם?״ שאל אותי אבי, מצביע על אוטו עם שניי מושבים ובאג'ז אחורה גדול במיוחד.
״כן, האפור?״ שאלתי
״כן, המוכר הזה, אהרון, כשהייתי קטן, כשגרתי כאן, בשבת בבוקר אחד, עשר בבוקר על השעון, צרחות אייומות נשמעו, אני רונית ויעקוב רצנו מהר לכאן, זה היה התקופה שאחיי לא היו כאלה עצלנים כמו היום. הבטנו על האוטו, אני אפילו זוכר את צבעו, כחול הוא היה, אהרון עשה רוורס, בנו בן השלוש, היה מאחורה, הוא דרס אותו״ אמר, בולע את רוקו בחוזקה.
״הוא התחיל להרביץ לעצמו, וכך גם כן אשתו, זיכרונה לברכה, הילד היה מרוסק״ אמר אבי, דמו נזל מפניו בעוד מדבר.
תמונה של מוכר הירקות הזקן, שיער לבן עם טיפה אפור, שמנמן ומקומט עור, עיין אחד בלבד, עיינו השניה הייתה עקורה מפניו. לסתו שנכנסה פניה, האיש המסכן, זוהי טראומה לכל החיים.
פלאשבאק קטן מלפני שניות אחדות עלה במוחי, 'בואי מתוקה, תביאי שקית לאבא שיכניס את הגמבות' אמר, מדגיש את המילה אבא, ואני כבר חשבתי שהוא פסיכופט.
תגובות (3)
זה סיפור אמיתי?!? ואוו הוא עצוב…:(
לא צערי כן.. זה משהו שקרה לי ביום שישי ושיניתי טיפה את המילים..
אוי זה יצא לא לצערי חחח
זה לצערי******