הזדמנות- פרק 34

מנקדות המבט של נועם:
סעמק אחד על העולם הזה! איך זה יכול להיות?! אחרי שהיא הלכה וסגרה את הדלת הרגשתי כאילו מת לי חלק בלב. הפסדתי את הילדה היחידה שבאמת אהבתי. ואני באמת עדיין אוהב. הבגידה הזו.. למה היא הייתה צריכה? אני מרגיש שאני חייב לכעוס עליה אבל מכריח את עצמי לכעוס עליה! עליתי למעלה לשירותים כדי לשתוף פנים ואז נכנסתי לחדר האורחים. הוא עוד עטף את הריח שלה, הריח הממכר שקשה לי לשכוח עכשיו. נשכבתי על המיטה והסתכלתי לתקרה, מנסה לחשוב על מה היא חשבה כשהיא שכבה כאן- הלכה לישון או סתם נחה מיום קשה. זה הרג אותי. כל הסיטואציה הרגה אותי. אני יודע שכרגע מה שאני חייב לעצמי זה הפסקה, זה לנוח, זה להירגע.
עברתי בחדר והחלפתי לבגד ים. נכנסתי לבריכה ושחיתי פשוט בריכות, שחיתי בשביל לנתק את עצמי מהמחשבות. לא רציתי לחשוב איפה היא, מה שאומר שכן, ומאוד רציתי. אני מקווה שהיא בסדר, שהיא מסתדרת. הדבר היחיד שאני חייב כרגע ללמד את עצמי זה לשכוח לרגע מהילדה שקוראים לה עמית רוזן. זה הדבר היחיד שיעשה לי טוב כרגע.

מנקודת המבט של עמית:
"היי ילדה" שמעתי מישהו קורא כשעדיין ישבתי על הדברים שלי ובכיתי את נשמתי. מזל שהיה לי טישו בתיק אחרת אני לא יודעת מה הייתי עושה, הידיים שלי לא יכולות לספוג את כל הדמעות. הרמתי את ראשי לכיוון שממנו בא הקול. יופי, אני והמזל שלי. עוד גבר, עוד מישהו, עוד ילד שנראה בגילי. למה לא מספיקות לי כל הדרמות שלי בחיים עכשיו יכנס עוד מישהו? אין לי כוח, אין לי עצבים, אין לי את היכולת להיות נחמדה עכשיו. ניגבתי עם שתי ידי את הדמעות האחרונות, הוא כבר הספיק להתקרב קרוב. הוא היה נראה טוב, אין ספק. טוב בטח באיזור הזה גרים כל הטחונים ואלה שנראים טוב. אני והמזל שלי, העולם לא יכול לתת לי הפסקה אחת מבנים.
"הכל בסדר?" הוא שאל מודאג.
"אני יושבת על התיקים של עצמי ובוכה, אני לא חושבת שהמצב בסדר".
"מישהו זרק אותך?" הוא שאל. בואנה הוא חצוף. לא עניתי לו. הוא התיישב לצידי.
"מה?" שאלתי אותו.
"כלום" הוא אמר ישר. הוא המשיך לשתות מבקבוק הקולה שהיה לו ביד. "מאוחר קצת להסתובב פה לא?".
"מה אתה שוטר או משהו?" שאלתי בעצבים.
"פרח מה קרה?" הוא שאל. איכ הוא קרא לי פרח.
"קראת לי פרח כרגע?" שאלתי אותו עצבנית.
"אה סליחה" הוא צחק, "זה בטעות".
"אוקיי" אמרתי ונאנחתי. נשענתי על הקיר שהיה מאחוריי.
"אני רן" הוא אמר לי והושיט את ידו כדי ללחוץ את ידי. "עמית" החזרתי לו, "תקשיב אני באמת לא במצב לדבר כרגע".
"מה לך ולנועם ברקאי?" הוא שאל אותי, "הרי לא סתם היית יושבת פה ליד הבית שלו".
"איך אתה מכיר אותו?" שאלתי.
"גר איתי בשכונה וההורים חברים טובים, ותכלס קשה שלא להכיר את נועם ברקאי".
"הוא אקס שלי" נאנחתי. רק להגיד שהוא אקס שלי שבר אותי. למה אני כל כך שבורה? הרי אני בגדתי, הרי אני הבאתי את זה לעצמי. עכשיו אני מתחרטת? ולאן נכנס גיא פה בכל הסיפור? כל הרגשות כבר תמו? אני נהיית מסובכת מיום ליום.
"אקס טרי אני מבין..".
"רן אני לא צריכה את זה" קבעתי מיד והסתכלתי עליו, "אני לא צריכה שמישהו יזכיר לי כרגע את כל הרע הזה, את כל מה שאני גרמתי. אני לא צריכה שמישהו שאני לא מכירה יבוא ויטיף לי מה לעשות. אני לא צריכה את השיט הזה. כל מה שאני צריכה זה להירגע ולדבר איתך ממש לא עוזר לי!" הרמתי עליו את קולי. מה נהיה ממני..
"מה עשית?" הוא שאל אותי. בואנה הוא לא מרפה.
"רן.." נאנחתי.
"מה עשית?" הוא שאל אותי בקול חזק יותר. אני שתקתי. הוא נגע בכתפי. "אל תיגע בי" נרתעתי ישר, "פשוט אל" אמרתי בדרמטיות ועצבים.
"לא ידעתי שככה נראות בנות אחרי שזורקים אותן" הוא אמר לי. כתגובה אני פשוט סטרתי לו את הסטירה הכי חזקה שאי פעם נתתי לבנאדם. אחר כך נשמתי נשימה עמוקה והסתכלתי עליו.
"שיט.." נאנחתי. הוא קם והסתכל עליי. קברתי את פניי בין ברכיי. "סליחה.." נאנחתי. נשענתי שוב על הקיר ונתתי לדמעות לשטוף את הלחיים שלי. כבר אולי חצי שעה שאני יושבת מחוץ לבית של נועם מחכה לישועה. מה ציפיתי? שהוא יבוא החוצה ויבוא אליי? שהוא יבוא להגיד משהו? בשביל זה כמו פתטית נשארתי בחוץ? לא. בגלל שאני אבודה וחסרת כל כוח לעשות כל דבר.
"בואי" הוא אמר לי אחרי שתיקה, "אני אקפיץ אותך הביתה".
"זה בסדר" נאנחתי, "אני לא צריכה".
"את צריכה" הוא אמר לי ישר, עדיין באותו מבט חסר הבעה, "זה בסדר. אני לא אעשה לך כלום. אין לי את הרצון הזה אחרי הסטירה".
"זה באמת.." נאנחתי וקמתי.
"אל.." הוא אמר וכתגובה התרחק קצת ממני, "היה ועבר. בואי" הוא אמר לי ישר. לא באמת הייתה לי ברירה. הלכתי אחריו כי כל מה שרציתי זה לחזור הביתה. כמה חבל שאני חוזרת לבית הרוס כשאני גם הרוסה מבפנים.