פרק 2(:"Just friends,Harry"

פרק 2(:

הוא הלך אחריה,והיא ממשיכה לצחקק בעוד גלידת התות שלה נוזלת,הוא הולך אחריה,הליכה מהירה,והם מגיעים לחלק יפייפה של היער ונעצרים."התעייפתי"נעצרה רוז והתנשפה."ובכן אני לא"אמר הארי והצמיד אותה אליו."רק ידידים,הארי,זוכר?"היא אמרה וחייכה חיוך חצוף,הלכה לפח הקרוב וזרקה את הגלידה שנשארה בידיה."אוקיי,ידידים,אבל לא יקרה כלום אם זה יקרה"הוא אמר ונישק אותה.בדיוק כמו בפעם הראשונה שהם התנשקו,בשבע דקות בגן עדן.אך זאת הייתה נשיקה יותר עדינה,חמודה ויפה,נשיקת 'ידידים' כפי שמכנה אותה רוז.
"היה טוב,הארי"אמרה רוז כאשר היא שחררה את חגורתה."היה טוב,רוזלינה"הוא אמר וחייך חיוך שובב."אוף!שונאת אותך!"היא אמרה וחבטה בכתף שלו.הוא צחק."ביי רוז,תתקשרי"הוא אמר ונישק אותה בלחי."מפגר,אבא שלי יראה אותנו ככה הוא יתפחלץ"היא אמרה וצחקקה."ביי,ידידה"
***
"התנשקתם?!"צעקה אלינור בחדרה של רוז."ששש…ביג דיל,ידידים"השתיקה אותה רוז,בחשש שאבא ישמע אותה בחדר העבודה שלו.בעצם,הוא במשרד הענקי שלו,הרחק מביתה,החליטה רוז לפרוק את רגשותיה לחברת הילדות הגדולה ביותר שלה."אהההההההה!"היא צעקה צעקת התרגשות לפתע פתאום."וואו וואו,מה קרה?"קמה אלינור ממיטתה."איך נהיה ידידים אלינור,איך?אנחנו מגניבים נשיקות,אנחנו מפלרטטים,אנחנו יודעים הכול אחד על השני,ועברו רק כמה ימים,אלינור ימים!"היא נאנחה על מיטתה,לפני שאלינור הספיקה להגיב,נשמע צלצול 'Midnight memories'של רוז מן האייפון.דיירקשנית,זוכרים?
"הלו?"
"הו,היי הארי"הסמיקה רוז ושלחה לעבר אלינור חיוך.
"רוצה לצאת היום?ליער,"
"כן אני ישמח,בחמש?"
"בחמש,"הוא אישר.
"ביי,הארולד"
"ביי,רוזלינה"
"שונאת שהוא קורא לי כך!"היא צעקה לאחר שניתקה."כן אני ישמח,בחמש?"חיקתה אותה אלינור בקול מצחיק."היי!"היא זרקה עליה כרית."יש לך קול מצחיק כשאת מסמיקה!וואו,לרוזי יהיה חבר!"צעקה אלינור בהתלהבות."אוף זאת פעם ראשונה שלא בא לי להשתיק אותך אומרת את זה"היא נאנחה.
מכיוון שהשעה היא 4 בצהריים,היא החליטה ללכת להתאגן,כרגיל,לפגישתה עם הארי.היא לבשה שורט גזרה גבוהה,נעלי אולסטאר בצבע ג'ינס,וגופייה לבנה עם ציור של בירה,את שיערה הבלונדיני היא השאירה טבעי,ומרחה עיפרון שחור מתחת לעינייה.הגיעה השעה חמש,והיא ירדה למטה.וכמו תמיד,שם חיכה לה הארי."היי,הארולד"אמרה לו רוז בחיוך מתגרה."אוח איתך ועם הנקמות שלך!אני לא יקרא לך רוז,את לא קוראת לי הארולד-סוכם?"הוא אמר לה ושלח את ידו."טוב,נו"היא אמרה ולחצה על ידו.
היא ידעה שלא מפריעה לה שהוא קורא לה רוזלינה,ממש לא,היא פשוט מצטמררת כל פעם מחדש כאשר שמה המלא יוצא מפיו של הארי.

"הגענו,"הוא אמר לאחר נסיעה."אני מכירה את הדרך לפה כבר בעל-פה,הארי"היא אמרה וסגרה את הדלת.הם הלכו אל תוך היער,מכירים אותו כבר כמו את כף ידם,יודעים לאן הם הולכים.לפחות כך הם חושבים."הארי,איפה אנחנו?"שאלה רוז ונעצרה."בחלק הזה של היער,האהוב עלינו"הוא אמר."לא,הארי,נדמה לי שהיינו צריכים לפנות שמאלה"היא אמרה במט מבולבל ומבוהל."הו,לא"הוא אמר והביט מסביבו.לא עברה שנייה כאשר רוז התחילה לבכות."שש…שקט רוז,תירגעי,רק חושך ואנחנו לא יודעים איפה אנחנו אבל אנחנו נצא מפה"חיבק אותה הארי,סתם לה את דרכי הנשימה אבל כבר לא היה לה אכפת.הייתה שקיעה,למעשה-אחרי השקיעה,אז כן היה קצת חשוך.

לאחר הליכה מרובה של הארי ורוז,היא נאנחה ונשכבה על הרצפה."זהו,נאבדנו,הארי"היא אמרה,והוציאה את האייפון שלה."אין קליטה,"היא אמרה ונשכבה על הדשא."לא נורא,בואי נתקדם רק ישר,נו רוז!"הארי לא וויתר."פאק!אבא שלי,הוא בטח דואג לי ומחפש אותי!הוא לא ירשה לי להתקרב אלייך יותר!"היא צעקה והרימה ידיה באוויר,כתסכול."זה מה שאכפת לך?!שאבא שלך לא ירשה לך להתקרב אליי?!אנחנו פאקינג תקועים באמצע היער ואת חושבת שזה מה שמשנה כרגע?!"הוא צעק.
"אז אתה אומר שלא היה אכפת לך לנתק איתי כל קשר,לא משנה מה יקרה?"היא אמרה,דמעות נקוו בעיניה."זה לא מה שאמרתי"הוא אמר ישר ונאנח."תחסוך ממני הארי"היא אמרה והסתובבה,פה כבר יצאו דמעות ללא קול."רוז…"הוא התקרב והיא עצרה אותו,מסתובבת אליו,כבר לא אכפת לה שהוא רואה אותה בוכה."די,הארי,נחפש את הדרך החוצה וכמו שאמרת,ננתק קשר,במילא לא יהיה לך אכפת"היא אמרה את המילים והסתובבה.

השעה כבר שמונה,הארי ורוז חזרו הבייתה.הוא ליווה אותה,בלית ברירה (מהכיוון שלה),ואפילו להתראות היא לא טרחה להגיד לו.היא חטפה כבר כמה וכמה מוסרי השכל מן אביה,כך שלא היה לה אכפת כל כך מה הוא אמר לה כאשר היא נכנסה הבייתה.היא רק רצתה לעלות לחדר,לשכב על המיטה שלה ולהוציא את הבכי שתקוע בעמקי נשמתה.

מצידו של הארי,הוא נוסע באוטו,מתאפק שלא לבכות דמעות כי הוא פגע בילדה שהוא אוהב,בידידה הכי טובה שלו,בנערה שהיה לו איתה הכי כיף בעולם ולא אכפת לו מה כל כך אחד חושב."פאק!"הוא צעק ודפק את ידו על יד ההגה."איך יכלתי להיות כזה אידיוט?!פאק!"הוא צעק בשנית.
הוא הגיע לביתו,לבית המשותך שלו עם חבריו,כולם יושבים בסלון ומחכים לבואו,רואים כדורגל ואוכלים חטיפים."היי שותף,בוא תצטרף"אמר לו נייל ופינה לא מקום על ספת העור.
"אין לי חשק חברים,תודה"הוא אמר והתכוון לעלות.הם כיבו את הטלוויזיה."הארי,"קרא לו לואי והוא התיישב על ידם."רבתי עם רוז,יצאתי אידיוט אני שונא את עצמי!"הוא תחב את אגרופו בכרית.
"אתה אוהב אותה?"שאל נייל."יודע מה?!כן,כן אני אוהב אותה!לא אכפת לי שהיא חושבת שאנחנו הידידים הכי טובים בעולם,אני אוהב אותה!אני מפלרטט איתה ואני מנשק אותה,ואני פאקינג מאוהב בה!אבל לא,הייתי חייב לפתוח את הפה הגדול שלי ולתת לתסכול לצאת במקומי!"הוא צעק.
הוא עלה לחדרו,מתוסכל,כאוב ועצוב.נשכב על המיטה שלו וקילל את עצמו קללות.

"אלי,בואי אליי,עכשיו"התקשרה רוז לאלינור וניתקה.
כעבור כמה דקות באה אלינור לביתה של רוז,סיימון קיבל אותה בברכת שלום יפה והיא עלתה לחדרה.
"מה קרה לאב?"שאל האותה וליטפה את גבה."זה…זה הארי"היא אמרה בעצבות."מה הוא עשה לך?"היא אמרה,מבט עצבני בעיניה.הוא אמר לי'זה מה שאכפת לך?!שאבא שלך לא ירשה לך להתקרב אליי?!אנחנו פאקינג תקועים באמצע היער ואת חושבת שזה מה שמשנה כרגע?!' אחרי שאמרתי לו שאני פוחדת שאבא שלי לא ירשה לי להתקרב אליו,הוא צעק עליי ולא אכפת לו לנתק איתי קשר"היא אמרה וחיבקה את הכרית שלה."זה מספיק בשביל שיחה,"אמרה אלינור וקמה."לא!אלי…אלינור!"היא צעקה אבל שתיקה נשמעה ממנה.רוז ידעה שעם אלינור אי-אפשר להילחם ונתנה לה להמשיך בדרכה,בכיוון לביתו של הארי והבנים.
"הארי,גוש אידיוט תפתח לי את הדלת!"צעקה אלינור מבעד לחדר של הארי,ארבעת הבנים עומדים מאחוריה,מחכים לראות מה קורה ולמה.לאחר שנכנסה לביתם כרוח סערה ועלתה לקומה השנייה,הלכו אחריה הבנים.הארי פתח את הדלת,שיערו מבולגן,בגדים מקומטים,ועיניים אדומות כדם.
"מה את רוצה?"אמר הארי בעייפות ומשך את אפו."אנחנו צריכים לדבר,הארי,בנים-ברשותכם?"אמרה אלינור בנחמדות ונשקה ללואי."כן,בטח"אמר לואי.היא לחשה לו באוזן שזה לגביי רוז והם ירדו למטה מיד.
"מה אלינור?"
"הארי היא בוכה,לא בוכה היא מסתגרת בחדר שלה ואפילו לאבא שלה היא לא נותנת להיכנס.למה לעזאזל פגעת בה?!היא אוהבת אותך הארי,אוהבת!אני יודעת שאני לא אמורה להגיד את זה אבל אתם פאקינג לא ידידים הארי!יש מעבר לזה ועד שלקח לה זמן להבין את זה אתה פוגע בה?!אתה יודע כמה היא משקיעה לפני כל פגישה?!אתה יודע איך הא מחכה?!והיא חזרה הבייתה כולה בוכה!למה היא צריכה לסבול את זה?!אני בטוחה שהיא סיפרה לך מה עשו לה ומאז היא לא רוצה קשר,אבל היא נפתחה אלייך כל כך מהר ואתה…אתה!"היא הטיחה בו.
"את חושבת שרציתי לפגוע בה?!לא אלינור לא,אני אוהב אותה אני פאקינג מאוהב בה ואני כמו מפגר נתתי לטימטום שלי לצאת במקומי במקום להרגיע אותה והלגיד לה שנמצא את הדרך חזרה והלגיד לה שאני רוצה אותה יותר מידידה כי לא היה רגע יותר מושלם מזה!אבל לא,הארי סטיילס תמיד חייב להרוס הכול,במיוחד עם הבחורה הראשונה שהוא אי פעם אהב!"הוא צרח ונשכב בחזרה על המיטה,הצמיד כרית לפניו וצעק בכולי כולו."הארי…לך אליה,עכשיו"היא אמרה,"את חושבת?"הוא קם."אני בטוחה"
לא עברה אפילו שנייה שהארי קם כרוח סערה,יצא מהדלת,דוחף את כל הבנים החטטנים שעמדו מחוץ לדלת,וכנראה שמעו הכול,לקח את המפתחות של האוטו ויצא.

הארי עמד מחוץ לדלת,דופק חלושות.עברו כמה שניות לאחר שפתח סיימון."הארי,"הוא אמר."היי מר קאוול,אני יכול כמה דקות עם הבת שלך?"הוא שאל בנחמדות."אתה קשור להסתגרות שלה?"הוא שאל במבט קשה."יכול להיות שקצת,אבל אני רוצה לתקן את זה,אם רק תיתן לי כמובן"הוא אמר."היכנס,"
הוא אמר,הוא רץ אל הקומה השנייה."החדר של רוזלינה"היה שלט על הדלת.הוא גיחך על המחשבה שהיא אי-פעם מתישהו באמת אהבה לקרוא לעצמה רוזלינה,הוא דפק על הדלת."מי זה?"נשמע.
הוא החליט לא לענות בכדי לא לקבל סירוב,הוא שמע צעדים ואז דלת נפתחת.
"הארי?"היא אמרה,הארי לא תיכנן מה הוא יאמר לה,איך,ולמה-הוא פשוט תפס בפניה ונישק אותה.
הם סגרו את דלת חדרה,עומדים באמצע החדר ומתנשקים בתשוקה,מוצאים את כל רגשותיהם אל תוך הנשיקה,לאף אחד מהם כבר לא היה אכפת מה קרה ולמה,הם רק ידעו שהם רוצים אחד את השני בצורה בלתי אפשרית."הארי.."היא אמרה והתנתקה ממנו."לא,רוז,אני אידיוט מטומטם שפותח את הפה שלו ונותן למוח שלו לדבר במקום הלב שלו,לא רציתי לומר לך את זה,באמת שלא,פשוט פחדתי שיקרה משהו לשינינו,בעיקר לך,ביער הזה.רוז אני…אני אוהב אותך"