Place in heaven – מקום בגן עדן – פרק 13

•נקודת מבט אווה•

ואחרי הסערה, כבר לא נותר לי עוד דבר.
הגשם הפסיק לרדת, והשמש זרחה מבעד לעננים, אבל זה לא אומר שמשהו גרם ליום להיות מואר באיזה שהיא צורה.
אני קמה כל בוקר מהמיטה, רק בגלל דבר אחד שעוד נותר לי בחיים, אדם.
אני פוקחת את העיניים, מותחת את הידיים, וצועדת על המרצפות הקרות אל עבר חדר הרחצה.
כבר עברו ימים מאז הסערה, שבוע שלם חלף לו, אני לא מדבר עם ליה, לא מאז הריב הגדול שלנו, קשה לי לחיות תחת אותה קורת גג עם אשלי, גם איתה אני לא מדברת מאז.
היא ניסתה לפתח איתי לפעמים שיחות אבל אני רק התעלמתי, אי אפשר כבר לסבול כל כך הרבה מאותם אנשים.
זה ניראה בעיניי הכל שונה, הכל אחרת…
החיים שלי הסתבכו לגמרי, אין לי כבר את המשענת שתמיד חשבתי שתיהיה לי, אין לי את התמיכה שתמיד חשבתי שיתמכו בי.
פתחתי את הארון הבהיר, שולפת את הבגדים שנחים בראש הערמה, מכנס שחור וחולצת טריקו לבנה צמודה בעלת מחשוף וי קטן בחזה.
פניתי אל שידת האיפור מרימה את מברשת השיער הורודה שלי, מברישה את שיערי הארוך השחור והחלק.
הרמתי את הפלאפון שלי מהמיטה, באותו המקום אותו זרקתי אתמול בלילה.
ארבעה שיחות שלא נענו, והודעה אחת.
נכנסתי אל השיחות האחרונות, כולם מאדם, לא התפלאתי, בזמן האחרון רק הוא ממלא את יומן השיחות האחרונות שלי.
נכנסתי אל תקיית ההודעות, -לילה טוב אהבה שלי-
אותם הודעות, אותו הנוסח, חיוך קטן מבצבץ על השפתיים שלי, אני מקלידה במהירות בוקר טוב ושולחת.
זרקתי את הפלאפון חזרה על הסדינים הרכים, מתחילה להתארגן לעוד יום לימודים ארוך, אחרי כמה שבועות שלא היו לימודים בעיירה הקטנה בגלל הסערה, היום חוזרים בחזרה לכיתות.
נעלתי במהירות את המגפיים השחורות שלי, שולפת מהארון גקט ורוד חזק ומחמם ולובשת על גופי.
שמש זורחת בחוץ, אבל מעלות הקור הנמוכות מורגשות דרך קירות הדירה.
פתחתי את תיק הלימודים שלי, מכניסה לבפנים את המחברות שלי, את הקלמר, רואה שכל ספרי הלימוד שאני צריכה להיום, כבר בתוך התיק.
הפלאפון מצלצל, מבלי לראות אני כבר יודעת מי מתקשר…
הרמתי את הפלאפון בלי להסתכל על המסך, עונה במהירות ומצמידה אל האוזן.
-״הלו?״ אני שואלת אל תוך הפלאפון, הלב שלי הולם, והקול הגברי שאני מכירה עונה.
-״בוקר טוב יפיופה״ הקול המוכר להחריד, כבר שבוע שלם ששיחות הפלאפון שלו מעירות אותי בבוקר.
אנחנו זוג, אני חושבת…
-״בוקר טוב גם לך״ אני משיבה בחיוך קטן המתרחב על שפתיי.
-״את הולכת היום לבית הספר, או שבא לך להבריז איתי לאיזה שהוא מקום?״ הוא שואל בהססנות.
נאנחתי בחיוך הקלה, לעזאזל , כל כך לא בא לי ללמוד היום.
-״ברור, היום אני שלך״ חייכתי אל תוך הפלאפון הצמוד לאוזניי.
-״מעולה!, אני האסוף אותך עוד חצי שעה תיהי מוכנה״ אמר מרוצה.
-״אוקיי״ עניתי במהירות.
-״אני אוהב אותך, נדבר עוד מעט״ אמר וניתק את השיחה, עוד לפני שהספקתי לענות לו בחזרה.

הקור עטף אותי, השמש המסנוורת אך לא מחממת בצבצה מבעד לענני הסערה שעדיין מלאו את השמיים האפורים.
הידקתי את הג׳קט הורוד לגופי, מנסה להגן על עצמי כמה שיותר מהקור החודר.
הבחנתי ברכב שחור בכניסה לרחוב, הרכב המוכר של אדם עצר לידי.
נכנסתי אל המושב הקדמי לצידו של אדם, זורקת את תיק הלימודים שלי אל הספסלים האחוריים ומביטה עליו, הוא חייך לעברי.
חיוך כל כך אמיתי…
״בוקר טוב״ חייכתי לעברו, הוא רכן קדימה, שפתיו נוגעות בעדינות בשלי, והלב שלי מרקיע שחקים.
לאט לאט הוא מתנתק ממני, ״עכשיו הבוקר שלי הרבה יותר טוב״ אמר בחיוך והתניע את רכב הספורט.
המנוע התעורר לחיים בקול שאגה שקטה, וחריקת הגלגלים נשמעה מבחוץ על הכביש הרטוב כשאדם לחץ על הגז.
״אז לאן נוסעים?״ שאלתי בהתעניינות, מביטה החוצה אל מחוץ לשמשה הקידמית.
״הפתעה״ הוא חייך, מביט לעברי, ומניח את ידו השרירית על הברך שלי.
״תתרכז בכביש!״ פקדתי עליו, מסיטה את מבטו בעדינות עם ידי.
הצחקוק השקט שלו מילא את חלל הרכב הריק פרט אלינו, חייכתי גם אני, לא יכולתי שלא לחייך למשמע הצחוק הממכר שלו.
אין לי מושג מה הוא עשה, אבל הוא גורם לי להתאהב בו…
הסטתי את מבטי ממנו אחרי דקות ארוכות שרק בהיתי בצדדי פניו הגבריות והיפות בזמן שנהג.
הרכב עצר, הפנתי את מבטי אל החלון שלצידי.
שדה אינסופי וירוק נפרש מול עיניי.