נמאס לי להיות כישלון.

ואני תוהה אם בכלל יש לי תקווה,
ברגעים שבהן המציאות מתנפצת לי בפנים.
אני תוהה אם בכלל שווה לנסות,
כי כרגע אין בי כוחות, אפילו לא מספיק בכדי לחפש חדשים.
וישנה מערבולת מרובת צבעים, שגורמת לגופי לרעוד ולליבי לרטוט כשהשאלה ׳מה יהיה איתי?!׳ תלויה באוויר.
ואני עכשיו בשקט במיטתי, מייחלת למשהו שיגרום ליאוש שמציף אותי לזרום ממני החוצה, לאותו אחד שגרם לי להיות כל כך מותשת ואובדת עצות מלכתחילה.
ואני יודעת שאסור להתייאש, ואני יודעת שאני צריכה להחזיק חזק, אך אין לי מושג אם אני מאמינה יותר…כי אף אחד לא יכול להגיד שלא ניסתי, ניסתי ועוד איך…וכנראה שזה פשוט חזק ממני, זורם בדמי כמו מטורף, משתלט עליי.
ומה עכשיו אני אמורה לעשות?
כנראה לחרוש למבחן שיש לי מחר, להמשיך הלאה ולהדחיק עוד פיסת זיכרון, עוד רגע מהחיים שלי אל החלק האפל שבראשי, החלק השחור שבליבי, להתכחש לו אבל באותו זמן גם לדעת שהוא האחראי לעצבות שפוקדת אותי.
אני שונאת אותו אבל אני לא יודעת איך אני יכולה לחיות בלעדיו,
אני מכורה,
וחייבת גמילה דחוף,
אבל באמת שאין לי כבר כוחות לנסות,
לחוות עוד כישלון ולהעמיד פנים כאילו נצחתי…