שובה של אנבת פרק 14

בפרק הקודם:
החזרתי לו לילה טוב הלכתי לראות מה שלום פרסי,והלכתי למיטה בביתן.
ישנתי שינה עריבה עד שנשמעו דפיקות חזקות על דלת הביתן……..

הפרק:
פתחתי את דלת הביתן וראיתי את תאליה וגרובר בפרצופים מוזרים
"מה קרה?" שאלתי
"אנבת המצב של פרסי מחמיר" אמר גרובר
"מה לא יכול להיות רק אתמול הייתי אצלו במרפאה והוא היה ניראה בסדר גמור"
"כן אבל זה לא קשור לפצע שהוא קיבל, מישהו היום בא בלילה ותקף אותו בחרב והכניס לו אותה בול לאיפה שהוא קיבל את המכה מהענק ועכשיו הוא לא מפסיק לדמם וכבר הבאנו לו אמברוסיה ונקטר אבל זה לא משפיע." אמר גרובר
"אתה יודע מה זה אומר עם זה לא משפיע?" שאלתי חרש
"לא" אמר
"זה אומר החרב הייתה מורעלת ורק תרופה מהאולימפוס יכולה להציל אותו"
"רגע מה אומרת עכשיו בעצם"
"אני לא אומרת כלום,אני אומרת עכשיו שאני צריכה לראות את פרסי ולבדוק אם זה באמת רעל מהסוג שאני חושבת עליו,ואם כן נצטרך להביא אותו מהאולימפוס"
שמתי בזריזות נעליים ורצתי לכיוון המרפאה הלכתי לפרסי,וראיתי אותו הוא נראה זוועה כולו רועד וקודח מחום.
הרמתי לו את החולצה עד המקום של הפצע שלו.
זה לא נראה טוב,הפצע היה כולו ירוק ומלא דם,אני צריכה ללכת לאולימפוס.חשבתי
הורדתי לו בזהירות החולצה והתחלתי לבכות.
לא אנבת תתעשתי יש לך רק 48 שעות לפני שהוא ימות,באתי לצאת אבל לפני שיצאתי נישקתי את מצחו הלוהט ואמרתי:"אני יחזור בקרוב,אני מבטיחה"
רצתי לכיוון כירון,ואמרתי לו:"כירון יש לפרסי רעל מאוד חזק ויש לו תרופה רק באולימפוס"
"אז אני צריך לארגן מסע חיפושים" אמר כירון
"לא כירון"אמרתי וכמעט התחלתי לבכות שוב:"אין זמן יש לו רק 48 שעות לחיות אם לא אמצע את התרופה"
"בסדר אז תיקחי איתך את גרובר ותאליה ותצאי לדרך" אמר לה כירון
פניתי ללכת ואז שמעתי את כירון אומר:"אבל אנבת תיזהרו"
הלכתי במהירות לתאליה וגרובר היו אליהם כבר תרמילים וראיתי שהם ארזו אחד גם בשבילי.
התחלתי לרוץ במעלה הגבעה.
גרובר ותאליה רצו אחריי הם שאלו אותי מה קרה ואמרתי להם שאת ההסברים אני יתן אחרי שנצא מהמחנה.
הגענו לכיוון העץ ראיתי מלא חצויים שמנסים לחדש את ההגנות אבל לא מזה היה אכפת לי עכשיו אלא רק מפרסי.
יצאנו מהמחנה ועלינו על אוטובוס.
תאליה וגרובר שאלו שוב מה קרה
ואמרתי להם שמה שחששתי ממנו היה נכון זה רעל חזק מאוד והתרפה שלו נמצאת האולימפוס
ואם לא נביא לו את התרופה תוך 48 שעות הוא ימות.
הם השתתקו ולי שרפו הדמעות בתוך העיניים וכל הזמן חשבתי
שיש לי רק 48 שעות,רק 48 שעות,רק 48 שעות,רק 48 שעות……….