מחולל הזמן- פרק ב'

הנער מחייך , אבל אני נסוגה אחורה בבהלה . החיים לימדו אותי יותר טוב מזה .
הוא מותח את חיוכו עוד קצת ואז לוחש " סוף סוף …"
אני מתאפקת מאוד שלא לפרוץ בצחוק מופרע והיסטרי ,
" סוף סוף מה ?" אני שואלת בקול שקט . חייתי . מרוסן , מתרחקת צעד אחורה .
הוא מחייך חיוך רחב, שאמור להיות חם , ואומר בקול ידידותי , כאילו מרגיע
" נעים מאוד ," הוא מרחיב את חיוכו הצחור " פיטר , ואת ?"
הוא לא יצליח לעבוד עליי . להוציא אותי מפוקוס . שנים על גבי שנים של גניבת מזון ממקומות שבהם, על פי כל הדעות והחוקים , אני לא אמורה להיות , לימדו אותי לשמור על ריכוז .

" סוף סוף מה !?" אני מרגישה את הקול שלי מתרומם בכמה אוקטאבות , וגם ברור לי למה, הילד הזה ,
פיטר . ממש אבל ממש עולה לי על העצבים ,
"תענה כבר!" אני זועמת " תענה כבר!!"
אני מניחה שאני מבהילה אותו , כי הוא ממהר לענות , החיוך נמחק לו מהפנים
"סוף סוף התעוררת ! את יודעת כמה זמן חיכיתי ?" הוא מטיח בי
"אל תהיי קשה . זה יעשה רע לשנינו . תאמיני לי , אם רציתי לפגוע בך "הוא מביט בי במבט כחול
" יכולתי פשוט להשאיר אותך שם ."
הוא נאנח , ולובש שוב את החיוך הידידותי . הפעם אני ממש יכולה להריח את הזיוף
"עכשיו . אם תשבי בשקט , אני אספר לך כל מה שאת רוצה לדעת " הוא אומר בנימה מסכמת

למרות שאני רחוקה מאוד מלהיות רגועה , אני מוכרחה להודות שיש היגיון מסוים בדבריו .
תוך כדי פליטת אנחה ארוכה ומיואשת , אני מתיישבת , במרחק ניכר ממנו . עכשיו אני מביטה בו .
בחיוך ניצחון הוא מתכוף ומתיישב לידי , הוא מביט בי בחיוך מאושר ואומר שוב
" נעים מאוד . פיטר , ואת ?" הוא מושיט את ידו ללחיצה , אבל אני מתעלמת ממנה בחדות ,
"אמה ." אני מסננת בין השיניים "אמה וונדרסון" אני מביטה בו באיבה
"אבל אני מניחה שאתה יודע איך קוראים לי בהתחשב בזה שאבא שלך עמד לתלות אותי ."
הוא נושם נשימה עמוקה ,אבל אפילו שמץ של חרטה או בקשת סליחה לא נראה על פניו החלקים ,
הוא מוריד את ידו באיטיות , ומבט נוקשה מתפשט לו על הפנים .
"טוב " הוא אומר בקול קר " עכשיו , אחרי שהכרנו אחד את השני בצורה נעימה וידידותית כל כך , אני מציע שניגש לעניינינו ." הוא מסתכל לי ישר בעיניים " מה את רוצה לדעת ?"

אני נאנחת בשביעות רצון . תשובות . סוף סוף תשובות .
" הכל ," אני אומרת " אני רוצה לדעת הכל "
הוא שותק זמן מה , עד שאני כבר לא בטוחה שהוא הולך לענות , אבל ממש לפני שאני מתחילה למחות,הוא אומר
"את בטוחה ?" הוא מביט בי , עיניו מתלהטות פתאום
אני מהנהנת בראשי בפראות . בטוחה . בטוחה לגמרי
הוא מביט בי במבט הכחול שלו דקה ארוכה ואז מתחיל
" אמה " שואל " את מכירה את הסיפור על מחולל הזמן ?"
מחולל הזמן … מצלצל לי מוכר , אבל אני לא מצליחה להיזכר , שמעתי אותו איפשהו.אני בטוחה בכך.
"מוכר לי " אני מודה במבוכה " אבל אני לא בטוחה מאיפה.." אני מוסיפה בנימה מתנצלת
אני מצפה שיגלגל עיניים , יסתכל עלי בלגלוג , אבל מבטו פשוט נודד לו אל עבר הברושים שעל הגבעה הקוצנית מעליי , מבט חולמני מתפשט על פניו שהוא מתחיל לספר
"לפני כ4000 שנה , הגיעו לכאן אבותינו . הפראנקים, מקורם מצרפת . הם היו אז שבט נודד , לא משכיל ,שידע לעשות רק דבר אחד .להילחם . והם עשו זאת היטב. העיירה שלנו, מראסיה , הייתה רק אחת מיני רבות , הפראנקים שלטו פה על כל האזור , השליטו טרור , מי שניסה למרוד או לברוח משלטונם , היה מת בייסורים קשים . האגדה מספרת שלפראנקים היה סוד . סוד שאפשר להם לנצח בכל המלחמות, לכבוש את כל השטחים שרצו לעצמם, ולהשיג את המזון הטוב ביותר ,סוג של קסם מיוחד במינו . לפי האגדה , למנהיג שלהם ,ג'נאיו מראסיה ,היה שעון חול מיוחד במינו , שמכשפה מסיילם כישפה, והוא גנב מידיה .
"מחולל הזמן " כך קראו לו . והוא היה ועדיין היחיד במינו בכל העולם .

היה בכוחו של מחולל הזמן , כך סופר , להחזיר את מה שנעשה לאחור , ללא תוצאות . ללא השארת סימן, ג'נאיו נהג להשתמש בו בעיתות משבר, כישלון , או הפסד במלחמה .
וכך ללא דופי הם ניצחו במלחמות אחת אחרי השנייה, ושלטו פה ביד חזקה"
הוא עוצר . לוקח שתי נשימות עמוקות וממשיך ,
"עד שג'נאיו מת . והמחולל נעלם איתו . במשך שנים על גבי שנים ניסו אנשים מכל רחבי העולם למצוא אותו . למוצא הובטח אושר שלא יסולא בזהב . הצלחה בכל . שינוי טעויות שנעשו . "
עננה שחורה מרחפת על פניו לרגע , אך הוא מתנער ממנה בחדות ,
עכשיו הוא מרים את מבטו ומביט בי . ממש דרכי , אני יכולה ממש להרגיש את עיניי הטופז שלו חודרות לגופי . לליבי . לנשמתי. מותירות אותי חסרת מגננות .
" זה מה שאנחנו צריכים למצוא " הוא אומר בפתאומיות , ואני מתעוררת כמו מתוך חלום,
" מה ?" אני שואלת בטמטום .
"את מחולל הזמן . אמה, אנחנו חייבים למצוא את מחולל הזמן ."