עד שהמוות יפריד ביננו …

״הוא מת , הוא לא יחזור יותר , אני לא יראה אותו יותר , לא ישמע אותו , לא ירגיש אותו .
איך אוכל להרדם בלעדיו ? איך אוכל להתעורר כל בוקר ולא לראות אותו לידי ?
הרגשתי בטוחה איתו ועכשיו אני מרגישה חשופה , פגועה , שברירית.
הוא הגן עליי , הצחיק אותי , נתן לי סיבה לחיות ועכשיו ? אין לי סיבה לחיות , לחייך , לצחוק .
הוא מת לי בידיים , הוא מת מול העיניים שלי .
הרוצח ? ברח ממזמן והשאיר אותי לבד עם אהובי באמצע סמטה חשוכה ריקה מאדם .
״הצילווו , שמישהו יעזור ליי״ , אך שום קול לא ענה , הייתי לבד ברחוב ואהובי ? כבר ממזמן נשם את נשימתו האחרונה .
כל גופו היה דם , בגדיי הוכתמו גם , והדמעות התערבבו יחד עם הגשם שהחל לרדת .
לפני שפגשתי אותו , הייתי ילדה שקטה , הילדה שיושבת בפינה קוראת ספר ומסתכלת על איך הבנים מתחילים עם הבנות היפות ממני .
אף אחד לא היה מתייחס אליי , ואז הוא הגיע .
תלמיד חדש בבית הספר , כבר ביום הראשון הוא התחבר לילדים המקובלים יותר ולבנות היפות יותר , ואני רק הסתכלתי מהפינה .
ואז זה קרה , הדבר ששינה לי את החיים !
יום אחד הוא ניגש אליי , הוא שאל אותי איך קוראים לי ולמה אני לבד .
״שמי איזבל ואני לבד כי אין לי אף אחד להיות איתו״ אמרתי בראש מושפל .
הוא הושיט את ידו לכיווני ואמר לי לקום , קמתי .
היינו מדברים הרבה , מסתובבים במקומות , הוא היה מצחיק אותי , גורם לי לחייך חיוך אמיתי ולא מזויף .
ואז הגיעה הנשיקה – הנשיקה שחיכיתי לה 16 שנים , הנשיקה הראשונה .
זה היה בערב יום האהבה , הוא לקח אותי למסעדה , דיברנו , צחקנו ואז הוא קירב את פניו לשלי והצמיד את שפתיו לשלי .
זה היה מדהים , הוא היה כל כך עדין ובו זמנית אגרסיבי , זאת הייתה נשיקה עם תשוקה , עם אהבה .
היינו ביחד שנתיים , תכננו חתונה , ילדים , תכננו את העתיד שלנו .
אבל לא תכננו שהאהבה שלנו תגמר ביריית אקדח .
הוא מת , אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור , כבר לא תהיה חתונה וילדים כמו שתכננו , מה שנותר זה להמשיך הלאה .
שמעתי את קול האמבולנס , הוא עצר בפתח הסמטה ומיד ראיתי שני פרמדיקים מחזיקים אלונקה .
״הוא מת , אין כבר מה להציל , לא נותר מה לעשות״ צעקתי לפרמדיקים .
הם העלו אותו על אלונקה והכניסו לאמבולנס , ונסעו .
נשארתי , עומדת עדיין בסמטה והדמעות ממשיכות .
זהו , הוא לא פה , הוא איננו , והוא לא יחזור .