לא יכולה להשתנות

אני לא אוהבת את עצמי. אפילו, כמעט שונאת. או יותר משונאת, נקרא לזה ככה.
אבל להשתנות? אני כל כך רוצה ! אבל זה לא מתאפשר לי.
למה?
אם אני רוצה לשנות משהו במראה החיצוני שלי, ההורים שלי לא מאפשרים לי.
אני רוצה שילדים בשכבה שלי יראו אותי בתור מישהי אחרת, לא מה שרואים אותי היום. אין מצב שזה יקרה, כי בשכבה שלי, ברגע שהכירו אותי באיזהשהו אופן, אין סיכוי שיחשבו עליי אחרת.
אם אני רוצה לשנות בעצמי משהו, אף אחד לא יקבל את זה.
אם אני רוצה לשנות משהו מרכזי בחיים שלי, כמו לעבור עיר לדוגמה, ההורים שלי בחיים לא יסכימו.
נמאס לי להיות אותה אחת, השקטה והסגורה הזאת בשכבה שלי. כי אני לא כזאת, אני יודעת שאני לא כזאת !! אבל נמאס לי ! אני לא מצליחה כלום. מיום ליום אני רק חושבת על כמה שאני שונאת את עצמי. ואני יודעת, כולם אומרים לי לא לשנוא את עצמי ואני בן אדם טוב ובלה בלה בלה.
יופי שאני בן אדם טוב, זה עוד אחד מהדברים שאני אוהבת בעצמי, מהדברים הבודדים ביותר. אבל בסופו של דבר אני בן אדם טוב יותר מידיי וכל העולם דורך עליי ושובר אותי מרגע לרגע.
חברות שלי, אעלק חברות. החברות המגעילות האלה. איך זה נהיה, הן חברות שלי רק בבית ספר, וגם זה בקושי. כשהן יוצאות? הן לא מזמינות אותי א – ף – פ – ע -ם.
לא משנה עם מי הן יוצאות, הן בחיים לא יזמינו אותי, זה נהיה הרגל.
כמו ילדה מטומטמת, אהבלה ומפגרת נתתי לאיזה אידיוט אחד לשחק לי ברגשות. בהתחלה הוא היה כל כך נחמד ומצחיק וחמוד, והרגשתי שהוא אוהב אותי, או מחבב, חשבתי ככה לפחות.
ועכשיו, כמעט חצי שנה אחרי, אני מבינה איזה אהבלה הייתי. חיה בסרט של החיים שלה.
אני שונאת את הגובה שלי, כבר כמה אנשים אמרו לי שאני בכלל נראית בכיתה ח', ואני בת 15!! בכיתה ט'!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני שונאת את השפתיים שלי, יש לי שפה אחת יחסית מלאה כזאת ויפה, והשפה התחתונה דקה כל כך ובקושי רואים אותה. שונאת את השפתיים שלי. זה אחד מ3 הדברים שאני הכי שונאת בעצמי.
אני אוהבת את העיניים שלי, אבל רק את הצורה שלהן. יש להן צורה אסייתית כזאת שאני ממש אוהבת. אבל הצבע שלהם? חום אדמה משעמם כזה. אני כל הזמן חושבת שאם היו לי עיניים ירוקות או כחולות, או כל צבע מיוחד כלשהו, הייתי יכולה להיות הרבה יותר יפה. אבל לאאאאאאאאא, אח שלי היה זה שקיבל את העיניים הכחולות. עצוב, הא?
אני שונאת את השיער שלי, את הצבע שלו לפחות, חום רגיל ומשעמם. אני רוצה גוונים, אני רוצה בלונדיני אפילו, אני רוצה שינוי כלשהו. אני לא מסוגלת עם השיער שלי.
ותאמת, יש כאלה עם שיער חום שבאמת זה יפה ומתאים להם, אבל אני פשוט מסתכלת על עצמי במראה ורואה כמה זה לא מתאים לי.
אני שונאת את הידיים (זרועות?) שלי, הם רזות מידיי ולא שריריות\ עם קצת יותר שומן. נראית כמו אנורקסית ( טוב, סתם, לא עד כדי כך אבל עדיין ).
אני שונאת את הרגליים שלי, הן רזות מידיי ולא שריריות כאלה יפות כמו שאני רוצה.
אני שונאת את התחת שלי, עד כמה שזה נשמע מצחיק, שונאת את התחת שלי. כבר כמה אנשים אמרו לי את זה. אפילו האידיוט ש"התאהבתי" בו.
אני שונאת את החצ'קונים שלי, בערך כמו כל נערה בגיל ההתבגרות. אבל מה לעשות, שונאת אותם ולא ממש מצליחה להשתלט עליהם.
אני שונאת את זה שאני שעירה, כל הזמן לדאוג בקשר לגבות שלי, לידיים, רגליים הכל. אני לא עד כדי כך שעירה, אבל אני יחסית כן. ואני פשוט שונאת את זה, כל כך שונאת את זה.
אני חושבת שאני נראית כמו איזה שלד, בקושי יש לי שומן נראה לי.
אני כל כך שונאת את עצמי.
אני שונאת שאני לא מצליחה להיות מי שאני רוצה להיות. ובגלל זה אני שונאת את עצמי, כי אני יודעת שאני מסוגלת להרבה יותר ממה שאני עכשיו.
אני אשכרה, פאקינג מפחדת מהיומולדת שלי. כי אני דיי בטוחה שלא יעשו לי משהו משהו. או משהו בכללי. שנה שעברה אפילו שכחו לקנות לי בלונים לבית ספר.
ואני אשכרה מפחדת מלג בעומר, ומפסח, ומהחופש הגדול. למה? כי אין לי חברות לצאת איתם ולעשות דברים. וכן, אני עוברת בית ספר, אבל רק שנה הבאה.
ככה שעד סוף אוגוסט 2014, אני תקועה במצב הזה.
דיי כיפי, לא?
פאקינג לא.