unforgettable-בלתי נשכח פרק 9 חלק א

כן, כן אני יודעת שזה מעצבן שהפרק מחולק, אבל זה הרגיש נכון שהפרק הזה יהיה יותר ארוך..בכל זאת קראתם את הסיפור את יודעים על מה הפרק הזה הולך להיות.. אז למה לגמור אותו כל כך מהר?!
טוב, אני אפסיק לחפור הנה הפרק…

מאירועי הפרק הקודם(חחח תמיד רציתי להגיד/לכתוב את זה):
עכשיו. עכשיו, הכל מתפורר לי מול העיניים. עכשיו הכל חוזר אליי. כאילו זרקתי בומרנג אל העולם לפני שמונה חודשים ועכשיו הוא חזר אליי איתו כל הזכרונות מאותה התקופה שניסתי כל לשכוח.
אני מותשת. אין לי יותר כוח להילחם בזיכרונות האלה. אין לי כוח להתמודד איתם יותר. כל חלק מהם מביא איתו כל כך הרבה עצב וכעס וכאב. ונמאס לי. נמאס לי לקום כל בוקר במחשבה שהיום משהו יהיה שונה, כי אני יודעת שכלום לא השתנה. הוא עדיין מת. הוא מת בגללי. בגלל שאני בן אדם כל כך פתטי ופחדן. והוא, הוא היה אמיץ, הוא היה הגיבור שלי והיה לו לב של זהב. אבל הוא מת. הוא מת ואני עדיין חיה.
אבל לא לעוד הרבה זמן.

הפרק:
התעוררתי למגע הרך של קרני השמש על פניי. בוקר. יום חדש. יום שונה. יום מיוחד. היום אני לא תוהה אם היום הזה יהיה שונה מאחרים, היום אני יודעת שהוא יהיה שונה, אני אדאג לכך.
היום, זה היום שבו אני אעשה משהו נכון בפעם הראשונה בחיי. משהו שלא יגרור כל כך הרבה כעס וכאב. משהו שיביא שלווה ושקט לי ולעולם.
תכננתי את כל היום הזה. אני יודעת בדיוק איך אני רוצה שהוא יראה. איך הוא יתחיל ואיך הוא ייגמר.
אני יודעת מה הולך לקרות אחרי היום הזה. מה אנשים ירשו לעצמם לומר ומה הם באמת יחשבו.

יצאתי החוצה ולקחתי שאיפה גדולה של האוויר המזוהם שלנו והתחלתי ללכת לכיוון התיכון שלנו שהדבר היחיד שהולך להשתנות בו הוא השם הנוסף שייכתב על אנדרטת הזיכרון לכל תלמיד שלמד בבית הספר הזה ומת בזמן לימודיו.
אני הולכת. הרגליים שלי מרגישות את האדמה ואני מביטה אל עבר השמיים שענני סערה מכסים אותם. 'בחרתי יום טוב למות בו' אני חושבת לעצמי. רק השמיים יבכו.
חשבתי על עוד כמה דברים שבטח ייחשבו שטותיים בעיניים של כל אדם אחר, אבל היום, הדבר הכי קטן וחסר משמעות הוא מהותי בשבילי. כל פרט ביום הזה מעניין אותי. כל פרט ביום הזה הוא בעל חשיבות, קטנה ככל שתהיה.
הבניין ללימודים טכנולוגיים או כמו שאנחנו קוראים לו תיכון מתנוסס מולי. המקום הזה שכולנו חייבים ללמוד בו אם אנחנו רוצים להגיע לאינשהו בחיים האלה. אותו המקום ששואב ממנו את החיים, הדמיון, היצירתיות והיכולת לחשוב בעצמנו.
אני עומדת בכניסה לכיתה, פותחת את הדלת, מחייכת למורה ומתנצלת על האיחור, מתיישבת במקום שלי בשולחן הנמצא בסוף הכיתה בדיוק באמצע. היום אני אקשיב למורה ואדאג לכך שהיא תזכור אותי בזכות השיעור הזה ולא בזכות כל השיעורים בהם הפרעתי לה והתחצפתי.
הים נולדת רוז חדשה והיום הרוז הישנה והחדשה יגידו את המילים האחרונות.
היום הוא היום בו הגוף שלי ייפרד מהעולם והנפש סוף סוף תשתחרר מהכלא בו היא נמצאת ותצא לחופשי. היום יהיה היום האחרון שלי.
בית הספר נגמר והיום שלי רק מתחיל. אחרי הכל היום האחרון צריך להיות משהו מיוחד.
התחלתי ללכת, בלי לדעת לאן, פשוט ללכת ולהרגיש חופשייה בפעם הראשונה בחיי.
אני לא יודעת כמה זמן הלכתי, אני רק יודעת שהגעתי למקום האחרון שחשבתי שאני אגיע אליו. אני עומדת מול האגם שאליו אבא שלי היה נוהג לקחת אותי לסופי שבוע כיפיים, ובתור ילדה קטנה הם באמת היו מהנים ומצחיקים, מעניין למה הכל השתנה? אבל זאת שאלה שאני כבר יודעת את התשובה עליה, לצערי הרב הכל השתנה כי התבגרתי, גדלתי או איך שלא תקראו את זה.
אני מודעת לעובדה שכשמישהו אומר שהוא רוצה לחזור לגיל מסוים או לא רוצה להתבגר ואנשים אומרים לו שאלו החיים ושאי אפשר לשנות את זה ואני מבינה את זה, באמת, אבל אם רק היה אפשר לשנות את היום בו הפכתי להיות בת 12 אולי החיים שלי לא היו כאלה נוראים, אולי סם עדיין היה פה איתי ועדיין הייתי בקשר עם אבא שלי. אל תבינו אותי לא נכון לא כל החיים שלי היו אסון מאותו יום, אבל מה שהשתנה היה החלק החשוב החלק שהיה אכפת לי ממנו.
הנה אני מדברת על האירועים של אותם שנים, אבל אתם לא יודעים אפילו על מה אני מדברת. מה קרה ששינה את החיים שלי ב- 180 מעלות. מה היה הדבר שהרס אותי כל כך. מה קרה שהשאיר לי צלקת בנפש, ואיך אפשר לשכוח מהצלקת שנשארה על הגוף, בעצם, אי אפשר היא תמיד שם. תזכורת שמה שקרה לא היה סיוט בלילה רדוף חלומות אלא סיוט חי ובועט, סיוט אמיתי.
טוב. הגיע הזמן להוציא את זה. לספר למישהו על מה שקרה. למקרה שתהיתם, לא סיפרתי לאף אחד על מה שקרה, רק לסם ותראו לאיפה זה הוביל אותו. סם מת. בגללי.