הראוי למלכות – פרק 3

הגבול הלוגיציאני-לוקרטי לא היה חומה או גדר, אלא שטח הפקר בו פטרלו משמרות חיילים משתי הממלכות. טכנית, נאסר על החיילים לעורר מלחמה בשטח, אך בפועל מי שעבר שם הסתכן המוות על ידי החיילים משני הצדדים, העלולים לחשוב כי הוא מרגל או מסתנן מהממלכה השכנה. קייט הטילה ספק בכך שייחוסה יגן עליה מפציעה או מוות. חיילי לוקרטיה ישמחו יותר להורגה או לקחתה בשבי אם פיסת מידע זו תיוודע להם, ואלו חיילי לוגיציה – ספק אם יתעניינו בשמה ובמשפחתה לפני שישלחו בה חץ או חנית.
"ניזהר" לחשה באוזנו של ענבריון. "ונצא בשלום; נכון, חמוד? ועכשיו, קדימה!" היא הדקה את עקביה לגופו והוא החל לטפוף, יורד מהגבעה שעמדו עליה אל המישור המואר באור הירח.
קייט הרימה את ראשה וסרקה את סביבותיה, לחוצה מעט. בשטח הפתוח כל רוכב בודד עלול להתגלות בקלות רבה. שום תנועה לא נראתה בשטח. היא הצליפה במושכות כדי לסמן לענבריון להתקדם מהר יותר.
עד עלות השחר הצליחה לחצות את הגבול ולעקוף את כל החיילים. לשמחתה, לא נתקלה בשום משמר, וחלפה בשטח ההפקר באופן חלק ובלי בעיות.
מצד שני, חשבה, זה רק מראה שקל לעבור את הגבול. צריך להודיע את זה לסבא. אעשה זאת כשאחזור.
עכשיו היו היא וענבריון במקום שלא היה מלא בחיילים דרוכים העלולים לגלותם. קייט חשה הקלה רבה בשל כך. היא עברה את זה.
"אבל אסור לנו להישאר יותר מדי שאננים" אמרה בפיהוק לענבריון. "אנחנו בלוקרטיה עכשיו. מסוכן פה, בעיקר עבורנו. אני מקווה שאזכור להישאר כל הזמן ערנית ודרוכה".
ענבריון צנף. קייט צחקה וגרדה ברעמתו. "אבל כדי להיות ערנית ודרוכה אני צריכה לישון, נכון? אז קדימה, בוא נלך למצוא לנו מקום בטוח לנוח".
היא מצאה מערה נסתרת ריקה ליד נחל זורם, ושם קשרה את ענבריון, אכלה דבר מה בחטף, פרשה את גלימתה על האדמה ונרדמה מיד.
לקראת הצהריים ניעורה קייט, רעננה יותר. היא החליטה להקדיש את שארית היום למנוחה וניקיון, ובלילה להמשיך בדרכה למרחק מה. היא כיבסה את בגדיה וגלימתה בנחל ופרסה אותם בשמש להתייבש, ולאחר שהתייבשה מערכת בגדים אחת לבשה אותה וכבסה את השניה. היא התרחצה בנחל, ניקתה בקפידה עד כמה שיכלה את ענבריון וסדרה מחדש את כל חפציה.
כאשר שקעה השמש אל הרי לוגיציה הרחוקים, הניחה קייט את האוכף במקומו, קשרה את תיקי הרכיבה וטיפסה על גבו של ענבריון, שכמעט מיד החל לטפוף.
היא רכבה כמה שעות לפני שהקימה מחנה ליד המשכו של הנחל, לכדה דג לארוחת ערב ושכבה לישון, מרוצה. היא הייתה בקצב נהדר.
למחרת בבוקר, לאחר שאכלה בזריזות והתארגנה, התלבשה בבגדים אזרחיים שלקחה עמה והטמינה עמוק את כתרה, הובילה את ענבריון אל הכפר הקרוב.
רעש רב קידם את פניה. נראה שהגיעה ביום השוק המקומי. יופי, חשבה, כך אוכל לקנות את הנחוץ לי בפחות זהב.
תוך כדי שבררה לה ירקות מהדוכן שלפניה, צדה את עיניה מודעה גדולה ובה רישום דיוקנאות של גבר מבוגר ובחור צעיר. על ראשו של הגבר היה כתר. קיט זיהתה אותו – היו אלה פניו של מלך לוקרטיה, אחד מאויביו המרים ביותר של סבה.
המוכרת, זקנה פטפטנית למדי, הבחינה במבטה. "על מה את מסתכלת, ילדה?" שאלה, מקפיצה את קייט. קייט הביטה בה בבהלה רגעית. "אל תגידי לי שמעולם לא ראית דיוקן של הוד מלכותו והוד נסיכותו! לא ראית? נו, תמיד יש פעם ראשונה. אני זוכרת מתי אני ראיתי פעם ראשונה את הנסיך, זה היה כשהוא היה בן חמש. איזה ילד חמוד היה הנסיך שלנו! אבל עכשיו הוא כבר ילד גדול, בן עשרים ואחת. בחור נאה, הא?" שאלה בגאווה, כאילו היה זה בנה שלה.
קייט מלמלה משהו לא מחייב.
"אני עוד זוכרת כשהוא נולד, לפני עשרים ואחת שנים בסך הכל, לא הרבה זמן, אה? צעיר, אבל חכם. את בטח לא יכולה לזכור את זה. בת כמה את, ילדונת?"
"שבע עשרה" מלמלה קייט, נבוכה.
"אז עוד לא נולדת כשזה קרה, אה? צעירה יותר אפילו מהנסיך! לא יאומן!"
קייט תהתה אם לזקנה יש בעיות בראייה, או בשמיעה, או בשתיהן. כיכר השוק הייתה מלאה בילדים צעירים ממנה בעשר שנים ויותר.
"אבל זה לא באמת משנה, נכון?" חייכה הזקנה בפה ששיניים חסרו בו. "הנסיך ויליאם, לדוגמה, הוא בחור חכם מאוד, למרות שהוא צעיר מאוד. גם את נערה יפה, ורואים עלייך שיש לך שכל. מי יודע, אולי אפילו תזכי להכיר את הנסיך שלנו מקרוב, מה שאני כנראה לא אזכה לעולם, בגלל שאת צעירונת ולא זקנה כמוני".
"למה את מתכוונת?" שאלה קייט בהיסח הדעת.
"לא שמעת?" קולה של הזקנה הביע פליאה אמיתית. "בחיי, ילדתי, את ממש לא מעודכנת! הוד מלכותו מנסה למצוא כלה לבנו היחיד, הנסיך. כל הנערות יפות המראה בממלכה נוסעות לעיר הבירה, לנסות למצוא חן בעיני הנסיך. באמת לא ידעת את זה?"
קייט נענעה בראשה לשלילה, מסתירה במאמץ חיוך.
"טוב, אם אני הייתי במקומך, הייתי רצה לעיר הבירה, לא הולכת. הייתי אומרת שיש לך סיכוי טוב למדי, חביבתי. לא היית רוצה להיות נסיכה? תסכימי לבוא לבקר אותי כשתהיי נסיכה, ולומר לנסיך שאני זו שאמרה לך לבוא אליו?"
קייט התאפקה שלא לצחוק בקול. היא ונסיך לוקרטיה, ממש זוג משמים! התקל היחיד הוא שמשפחותיהם אויבות בלב ובנפש, נו, אפשר לחשוב…
היא החליטה להעביר נושא. הנושא הפך מסוכן מדי. בעדינות ובדיפלומטיות – שרכשה לה בשיעורי הדיפלומטיה שלמדה במשך השנים – נסתה לברר מה שמעה המוכרת הזקנה בנוגע לתחרות נכדי מלך לוגיציה. הזקנה שמחה לספר בהרחבה על התחרות וכל כלליה, ואף להוסיף כי מלך לוקרטיה הורה להציב משמרים ברחבי הממלכה כדי לנסוך לתפוס נסיכים לוגיציאניים שיצאו למסעות ועוברים בדרכם בלוקרטיה.
תודה שספרת לי, חשבה קייט.
היא סיימה בזריזות את קנייתה ומיהרה לצאת מהכפר.
באותו הלילה, במחנה שהקימה במעבה היער, ישבה ישיבה חסרת מנוחה ליד המדורה. היא מעולם לא הרגישה כל כך בודדה.
"למה לא לקחתי לי מישהו שיבוא אתי?" שאלה את ענבריון ביאוש. "הייתי יהירה ובטוחה בעצמי מדי. חשבתי שאצליח להסתדר לבדי… מה יהיה אם אקבל מכה בראש, או אטבע או אפצע באופן שלא אוכל לטפל בעצמי? אני אמות פה לבדי בשממה!" קייט טמנה את פניה בכפות ידיה.
ענבריון הביט בה בעיני סוס עצובות.
"טוב, תלונות ויללות לא ממש תעזורנה לי" היא אמרה בהשלמה ומחתה את הדמעה היחידה שזלגה על לחייה. "לילה טוב, ענבריון".

את הבוקר שלמחרת בלתה ברכיבה בדרכים , כשהיא עטופה היטב בגלימתה ומשתדלת בכל כוחה להתחזות לאזרח לוקרטי תמים. סיפוריה של המוכרת הזקנה מיום אתמול ערערו את בטחונה.
ליד הדרך עמדה עיר גדולה, מוקפת חומה. מצפייתה באנשים האחרים שסביבה הסיקה קייט כי תיראה חריגה מאוד אם לא תיכנס אליה יחד עם כולם, והדבר האחרון שרצתה היה להתבלט. לפיכך זרמה עם שאר התנועה ונכנסה אל העיר.
קייט החליקה מעל גבו של ענבריון והובילה אותו במושכות ברחובות העיר, ראשה מושפל וברדסה משוך על פניה. לרווחתה ראתה שהיא לא מושכת תשומת לב מיוחדת. אנשים אפילו בקושי הבחינו מבעד לגלימה שהיא נערה.
התקהלות גדולה באחד מהרחובות הראשיים משכה את תשומת לבה. אנשים רבים עמדו בגבם אליה, נושאים מבט אל במה שניצבה מולם.
קייט צמצמה את עיניה. אם מרי הייתה רואה אותה, הייתה מזהירה את כל הסובבים שדבר מה מסוכן מאוד עומד להתפרץ. היא שמעה על דברים כגון אלה שמול עיניה, אבל מעולם לא ראתה אותם במו עיניה. סבה אסר עליהם בחומרה רבה, והחוק נאכף בקפידה בכל רחבי הממלכה.
על הבמה מול האנשים עמד גבר גבוה, שאחז בכתפו של בחור צעיר ומצולק. קולו נישא אליה מעל ההמולה, "…חזק כמו שור וסוס גם יחד, וחכם משניהם! זוהי הזדמנות שלא תחזור, רבותי! אני מציע מחיר ראשוני של שמונים כתרים!…"
קייט חרקה בשיניה. סוחרי עבדים.
בעיניים קרועות מאימה וחלחלה ראתה כיצד מתווכחים מספר אנשים זה בזה ומעלים את המחיר, לשביעות רצון המוכר. איך אפשרי בכלל למכור אנשים כמו ירקות בשוק? חשבה בזעם. זה לא אנושי. גם חיות לא מתנהגות ככה.
עתה עלה אל הבמה איש גדול ושמן, שתכשיטים רבים עטרו את צווארו הנפול ואצבעותיו העבות. הוא אחז בקצה חבל שקשר זו לזו את ידיה של נערה צעירה, מעט יותר צעירה מקייט עצמה. היא הייתה כחושה וצנומה, עיניה גדולות מאוד בפניה החיוורים.
קולו של האיש נישא אל קייט עם הרוח הקלה. "…למרות איך שהיא נראית, היא חזקה, ויודעת לעבוד! היא גם יפה למדי, זריזה וחרוצה. הזדמנות חד-פעמית לפנינה שכזו! מחיר ראשוני – חמישים כתרים! חצי בזול!"
יחסית לפנינה, הנערה נראתה רזה, חיוורת וחלשה. היא נראתה כל כך חסרת אונים, כה בודדה ומפוחדת. קייט לא יכלה להסתכל עליה. היא הרגישה כאילו עיניה של הנערה נעוצות בה, מתחננות, תובעות, מבקשות שתעשה משהו.
יש משהו שהיא יכולה לעשות?
בנחישות הוציאה קייט ממקום מחבואו את שקיק הזהב שקבלה יחד עם המראה הקסומה, ומנתה אל שקיק עור שהיה עמה מאתיים וחמישים כתרים. היא העריכה שהסכום הזה יספיק, די והותר.
"אדוני!" עצרה איש שעבר לידה, קולה מלא דחיפות. "אם תקנה עבורי את השפחה הזו במאתיים וחמישים הכתרים שפה בשקיק, אתן לך עשרה כתרים בתמורה למאמצך. תסכים לעשות זאת?"
האיש הנהן בהסכמה, מופתע.
קייט הסתובבה, לא מוכנה לצפות המחזה המביש של מכירת בני אדם כבהמות, ונשענה על גופו החמים של ענבריון. היא ידעה שהיא עושה את הדבר הנכון. אין דבר ראוי יותר לעשות בזהב הזה.
לאחר זמן שנדמה לה כנצח, שמעה מישהו מכחכח בגרונו. האיש ששלחה על מנת לקנות את הנערה עמד שם, אוחז בחבל שכבל את מפרקי ידיה. קייט הודתה לו בניד ראש ושלמה לו את שכרו. הוא הלך משם.
קייט נשמה עמוק מספר פעמים כדי להירגע. "תודה לא-ל שזה נגמר…" מלמלה לעצמה. היא הוציאה ממקום מחבואה את סכין הציד שלקחה מנשקיית הארמון בלוגיציה, אשר שמשה אותה גם לדברים אחרים נוסף על הציד, והחלה לחתוך את כבליה של הנערה.
"מה שמך?" שאלה תוך כדי שניסתה לחתוך קשר מסובך במיוחד. ידיה של הנערה רעדו בידה.
"סיליה," ענתה בקול חלוש.
"טוב, סיליה, את לא צריכה לפחד. אני לא עומדת לפגוע בך… את אדם חופשי עכשיו".
סיליה הביטה בה מבעד לריסים מושפלים, עיניה מבולבלות.
"מה זאת אומרת, גברתי?"
"זאת אומרת שאת חופשייה, ולא כבולה לשום אדון עכשיו. בטח את שמחה להיפטר מהצורך להסתכל באדון הקודם שלך, הוא נראה כמו גוש שומן עם תכשיטים, לא ככה?" קייט ממש לא הייתה רגילה לדבר כך על אנשים מפאת חינוכה כנסיכה, אבל באותו הזמן הייתה נרגזת כל כך על האיש ההוא שלא היה אכפת לה. בעיניה היה האיש גרוע מבהמה. היא כווצה את גבותיה בריכוז וניסרה בזהירות קצה חבל. "אני קטרין, אבל כולם קוראים לי קייט. יש לך משפחה?"
"לא, גברתי" אמרה סיליה בקול חלוש.
"קייט," תקנה קייט, מעט בזעף. היא נשמה עמוק והשתדלה לרכך את אופן דיבורה. סיליה ממש לא אשמה שהאדון הקודם שלה הרגיז את קייט כל כך. "ואני לא הגבירה שלך, סיליה. את גבירה לעצמך".
"אני – אני לא מבינה" לחשה סיליה. "האדון אמר שהגברת קנתה אותי ממנו…"
"לא, לא קניתי. הכסף ששלמתי היה כדי לפדות אותך, לא לקנות. עכשיו את יכולה ללכת לאן שתרצי, להתחיל חיים חדשים".
סיליה שתקה. קייט החזירה למקומה את הסכין בחנה את הנערה שמולה בריכוז. ארוחה טובה לא תזיק לה, החליטה. "בואי," אמרה בחיוך ואחזה בידה. "אני מזמינה אותך לארוחת צהריים. על חשבון ה –" היא עמדה לומר 'האוצר המלכותי' מתוך הרגל, אך עצרה מיד בזעזוע כשהבינה מה עמדה לומר. "כלומר, על חשבוני. קדימה".
קייט אתרה פונדק קטן בו הגישו מזון סביר בסביבה נקיה והזמינה עבורה ועבור סיליה קערות נזיד בריא ומשביע ולחם. היא עודדה את הנערה הביישנית לאכול הרבה וניסתה לאכול את מנתה, אך לא הצליחה יותר מלנקר בה מעט. זיכרון אדוניה הקודמים של סיליה עוד היה טרי בראשה, ועורר בה בחילה עזה.
לאחר ששלמה את מחיר הארוחה יצאו שתיהן אל אור השמש. קייט טפחה על צווארו של ענבריון בחיבה. "שלום, חמודי. רואה את הנערה החמודה הזו שכאן? קוראים לה סיליה. תגיד לה יפה שלום".
סיליה ליטפה אותו בהיסוס. ניכר היה שהסוס מצא חן בעיניה.
"אנחנו צריכים לצאת לדרך, יש לנו עוד מסע ארוך" אמרה קייט לענבריון וליטפה את זרבוביתו. "יש לך לאן ללכת, סיליה?" פנתה אל סיליה. "את יכולה ללכת עכשיו לאן שאת רוצה, בגבולות ההגיון כמובן. את אדם חופשי, ואינך כבולה לאיש".
סיליה עוד נראתה חיוורת ומפוחדת. "לא… אין לי לאן ללכת, גברתי. אין לי משפחה, אמי הייתה שפחתו של האדון הקודם שלי, ומאז שמתה הייתי שייכת לו. האם הגבירה תסכים שאהיה השפחה שלה? בבקשה, גברתי – אין לי מה לעשות ולאן ללכת לבדי, והגבירה קנתה אותי בכספה".
קייט נשמה עמוק. "הוצאתי את הממון ההוא כדי להוציאך לחופשי, לא לקחת לי אדם כלשהו לעבדות" אמרה בקול מדוד. "מי שלוקח לו עבד הוא אדם שפל וחסר מצפון".
"אז אולי… תסכים לי הגבירה לבוא עמה בתור בת לוויה?" שאלה סיליה בתחנונים, הבעתה מבועתת מהמילים שיצאו מפיה. "בבקשה, גבירתי".
"קראי לי קייט, לא גברתי. אני עכשיו באמצעו של מסע ארוך מאוד, סיליה. מסע שעלולים למות בו. את בטוחה שתרצי לבוא אתי? זה מסוכן מאוד".
"בכל מקרה אמות מרעב אם אשאר לבדי" אמרה סיליה בשקט. "ואשמח מאוד להביא לגביר – כלומר, לך, קייט, תועלת ככל שאוכל. את גאלת אותי מאדוני הקודם".
קייט התלבטה בינה לבין עצמה. מצד אחד, סיליה נראית כמי שתהיה בת לוויה וחברה נהדרת לאחר שתפתח קצת – וזה יוכל לפתור את בעיית הבדידות האיומה שלה; מצד שני – היא לוקרטית, ומי יודע מה יקרה באישון לילה לאחר שתגלה שקייט היא נסיכה לוגיציאנית? מצד שלישי, המסע עומד להיות מסוכן מאוד, וקייט ממש לא רצתה לסכן בו אדם נוסף שלא היה מעורב. היא לא ידעה מה לעשות.
היא נאנחה. "בואי נדבר על זה מחוץ לעיר, טוב?"

קייט הצליחה למצוא לאחר דקות מספר מקום בטוח לשוחח בו. היא קשרה את ענבריון לעץ והתיישבה על הקרקע היערית המכוסה עלים, וסימנה לסיליה לשבת אף היא. סיליה התיישבה בהיסוס.
"יש לי כמה דברים לומר לך לפני שאסכים שתבואי אתי" פתחה קייט בזהירות. "תגידי – מה דעתך על ממלכת לוגיציה?"
"לוגיציה?…" סיליה השתהתה מעט בתשובתה. "אממ… ובכן, גבירתי – כלומר, קייט – תמיד הייתי חולמת לעצמי שהייתי בלוגיציה, כי שם העבדות אסורה, וגם נראה שמתייחסים שם טוב יותר לאנשים" היא סיימה במהירות, חיוורת ומבוהלת. קייט הבינה ללבה. לדבר כך טובות באמצע ממלכה על הממלכה האויבת שלה זה דבר מסוכן, בעיקר אם לא מכירים כלל את המאזין.
"אל תדאגי, זה בדיוק מה שרציתי לשמוע, לא אעשה לך שום דבר" הרגיעה אותה במהירות. "יש לי עוד שאלה – שמעת במקרה על התחרות שעורך מלך לוגיציה לנכדיו? שתקבע מי יירש את הכתר?"
סיליה הנהנה. "שמעתי את אדוני מדבר על זה. הוא גם אמר שאחת מנכדות המלך משתתפת גם היא – שגם היא יצאה למסע…" קולה השתתק בפתאומיות. היא הביטה בקייט בהלם ובתדהמה. "רגע… לא יכול להיות".
קייט חייכה חצי חיוך. "כן, מה שאת חושבת נכון" היא אמרה ברוך. "זו אני".
ידה של סיליה לפתה את מפרק ידה השניה. "אבל איך?…" היא לחשה.
קייט קמה ממקומה והוציאה מתיקי הרכיבה את הכתר שלה. "החלטתי לצאת למסע, כי אני רוצה להועיל לבני ממלכתי" אמרה בפשטות והניחה אותו לרגע קט על ראשה. "אשמח מאוד לבת לווייה, סיליה, אבל האם את בטוחה שתרצי להצטרף? המסע עומד להיות מסוכן ומפרך מאוד. אני לא רוצה לסבך בזה אדם שיכול להישאר מחוץ לעניין. זה מסוכן יותר ממה שאת יכולה להעלות בדעתך".
סיליה נשמה עמוק. "כן, אני בטוחה…" קולה עוד רעד מההלם. "אני מאוד רוצה. אין לי מקום אחר ללכת אליו. ואם נשרוד את זה, אוכל לבוא יחד אתך ללוגיציה, נכון? בבקשה…"
"אם נשרוד שתינו את המסע, יהיה לך בית בארמונו של סבי" אמרה קייט וחייכה אליה. "תודה רבה, סיליה".
"העונג יהיה כולו שלי" ענתה סיליה, מחייכת גם היא.
קייט הושיטה יד. סיליה אחזה בה. שתיהן לחצו ידיים וחייכו זו לזו.
"אז בואי נצא לדרך!" קראה קייט בעליצות.

* * *