פאנפיק משחקי הרעב פרק שני

"היי קאיה, ראית מה קרה אתמול?” מארה קראה לי, הרמתי את עיני מהספר, שהיה מאוד קשה להשיג. רוב הספרים נעלמו לפני מאות שנים. אך הספר הזה, המאובק והמתפורר עבר במשפחה שלי במשך מאות שנים. זאת הפעם החמישית שאני קוראת אותו. בהתחלה דאגתי פן יקחו אותו ממני. אבל הדאגה הזאת נעלמה כלא היתה. היחידה ששמה לב אלי היא מארה. אפילו המורים לא שמים לב אלי. כך שאין ממה לדאוג. הכנסתי במהירות ובעדינות את הספר לתיק, עדיף להזהר מאשר להצטער. ותקעתי במארה מבט רצחני. “את יודעת שאני לא רואה את הדבר הזה." אמרתי בכעס ובשקט. אם ישמעו אותי אומרת דבר כזה.. הגורל שלי יהיה מאוד עצוב. "חשבתי אולי השתנית טיפה, את יודעת.” היא משכה בכתפיה והסתכלה עלי במבט תמים. מארה מיוחדת, היא לא כמוני. אבל היא חברה טובה, אני יכולה לסמוך עליה.
היא היחידה שאני יכולה לסמוך עליה. הביפר שלי רטט. “הגיע הזמן לשיעור מארה." אמרתי בעוד אנחנו הולכות לאט, היא אומנם לא כמוני והיא מאמינה שמשחקי הרעב הם דבר טוב. אבל אף אחד לא משתגע על שיעורים בבית ספר. חוץ מרוזמרי. אין לי כוח לחשוב עליה בכלל. המחשבה עליה ממלאת בי כעס. קימצתי את ידי לאגרופים והמשכתי ללכת בראש מורכן, כל מה שמארה אמרה לי נשמע כמו זימזומים בניגוד לפעמים האחרות שאני אפילו לא שומעת מה היא אומרת. נכנסנו לכיתה האדומה ובהתעלמות מוחלטת מהמורה התיישבתי במקומי בקצה הרחוק של הכיתה. לחצתי על הכפתור המעויין הורוד והוירטואלי שבצד השולחן, וחשבתי על מחברת הציור והקלמר שלי. המחברת שלי עלתה מאמצע השולחן וכך גם הקלמר, רק שהקלמר הופיע בקצה של השולחן ונפל על הרצפה. קמתי ממקומי וניגשתי להביא אותו אבל הרגל של רוזמרי האהובה הייתה עליו. “קאיה, את לא רואה שאת מפריעה בשיעור?” היא צעקה ונשמעו צחקוקים מהכיתה, התאמצתי לשלוף את הקלמר ממתחת לרגל של רוזמרי וכשהצלחתי כמעט ורוזמרי עפה מהכיסא שלה. כמעט ועלה לי חיוך על הפנים. אבל היא הצליחה לייצב את עצמה. “את, ששם על הרצפה אולי תכבדי אותנו ותאמרי לי מה הנשיא סנואו אומר על מי שמפריע בלימודים?” המורה הצביע עלי ואמרה בהתנשאות. “כלום המורה, לסנואו לא איכפת מאף אחד חוץ ממעצמו ומהכוח שלו.” אמרתי לה והסתכלתי על המבט המזועזע שעלה לה על הפנים. “סלחי לי?” היא אמרה בקול הצורם שלה. “כלומר הוא חושב שהוא הורס לעצמו את הסיכוי לזכות בחיים טובים..” אמרתי מנסה להזכר באמת במה שהוא אמר, אך ללא הצלחה. מעולם לא היה לי האומץ להמשיך עם זה. אני לא טיפשה. אם יהרגו אותי לפני שאספיק לעזור לאנשים המסכנים. אני… אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה. “תלכי למשרד המנהל ותלמדי לכבד את הממונים עלייך ואת הנשיא סנואו הוד מעלתו.” יצאתי מהכיתה לאחר שהחזרתי את הקלמר והמחברת על ידי שני לחיצות מהירות על המעויין. אין לי שום כוונה ללכת למנהל. וזה לא כאילו היא תבדוק. איכפת לה מסנואו רק מספיק בשביל שלא ירצחו אותה בדם קר. לקחתי את התיק עם הספר היחיד שבתוכו ורצתי הביתה יש לי הרבה על מה לחשוב.