סלק

סלק
יותר מכל שנא אבי סלק. הוא שנא את מראהו, הוא שנא את ריחו, הוא שנא את הטעם הראשון שזכור לו מילדותו, אך יותר מכל הוא שנא את העובדה שסלק משאיר כתם שכלום לא יכול להסירו.
לא בילדותו, לא בבגרותו, לא בבחרותו ולא בזקנתו.
ידוע לכל שכתם אדום של סלק ישאר על מקומו לעד וכלום לא יסירו-לא אבקת כביסה משובחת, לא כובסת מיומנת, לא חומר הלבנה ולא מכונת כביסה משוכללת.
ומעשה שהיה כך היה:
יעקב היה הראשון בבנים שנולדו לרוחמה. למרות כיעורו של אביו וכיעורה של אמו נולד יעקב, בניגוד מוחלט להוריו, תינוק יפה תואר. עיניו בהירות, שיער ראשו רך ובהיר ועור פניו חלק למשעי. יעקב גודל עטוף בידי אמו, מוערץ על ידי אביו ואהוב על כל רואיו. אפילו האנגלים, ששלטו אז בארץ, היו מרימים אותו על ידיהם, מפתים אותו בממתקים ובוהים בו בערגה-ערגה לנשים ולילדים שהשאירו באנגליה הרחוקה.
אמו שמרה עליו מכל משמר. עיניה הלכו אחריו לכל מקום, אוזניה שמעו כל צליל ששמע גם הוא וידיה הגסות סילקו כל יד שבקשה ללטפו או להרימו בחיבה.
שש שנים תמימות היה יעקב בן יחיד להוריו, הוא מילא את כל עולמם, מלא את ליבם באהבה האחד לשני ובאהבה אליו.
שנולדו לרוחמה עוד בנים ובנות מעמדו של יעקב נשמר בקפידה כי היה בולט ביופיו מול כיעורם של אביו, אמו אחיו ואחיותיו, משום שהיה בן בכור ומשום שעזר להוריו לשמר את אהבתם ואת אמונתם שלמרות עניים וכיעורם הביאו שניהם לעולם יצור יפה כל כך.
הכל היה כך עד אותו יום מר.
היה זה יום שבת בצהריים ורוחמה ערכה כבר את שולחן השבת בכל טוב: חמינדוס, סלט ירקות קצוץ וטרי, מאפה שמרים ממולאים בגבינה, עוגות ריחניות של שבת ובמרכז השולחן הניחה רוחמה את גולת הכותרת: סלט הסלק המפורסם שלה. הסלק שצבעו היה אדום-שחור כמעט נראה כמו זר פרחים ארגמני-רוחמה ידעה כי לאחר שיאכל בעלה מסלט זה תנוח עליו רוח של אהבה ותשוקה והוא יאחז בידה ויבקש ממנה לסור עמו לחדר ולנוח עמו את הצהריים. היא גם ידעה, רוחמה, כי שם בחדר הוא ילחש באוזניה מילים מתוקות כדבש, יביט בה במבט אוהב וימלא אותה בכוחות לקראת השבוע המחודש-כך היה בכל יום שבת.
רוחמה שמרה את בסוד את תיבול סלט הסלק שלה ולכל מקום שאליו הלכו היא ובעלה ובו היה מוגש סלט סלק, הקפידה רוחמה לטעום אותו לפניו, כדי שלא יתאהב, חלילה, באשה זרה, שהכינה אותו. אך אף אחת לפניה וגם אחריה לא הכינה סלט סלק כשלה ולא פיצחה את סודו-כוס סוכר שלמה.
באותה שבת מרה שיחקו יעקב ואחיו הקטנים על יד שולחן השבת. אחיו לא נגעו במאכלים הריחניים, שהוצבו על השולחן, אך יעקב, מכיוון שהיה יפה כל כך, הורשה לנגוע ולטעום ולרחרח ככל רצונו.
הוא נעמד על כסא העץ והושיט את ידו לקערת הסלק הבוהקת. לפתע מעד יעקב ונפל מהכסא כשהוא גורר עמו את המפה הלבנה ואיתה את כל המאכלים. רעש שבר נשמע ושברי קערות הזכוכית התפזרו בכל החדר.
רוחמה מהרה לחדר מהמטבח הקטן כשהיא מתפללת ומתחננת "שישבר הכל רק שקערת הסלק תשאר שלמה"-וקערת הסלק? התמפצה לרסיסים וביניהם בערו באדום חתיכות הסלק של רוחמה. המפה הלבנה, היחידה שהיתה לה לרוחמה, שעברה בירושה מסבתא לאימה ולה, הוכתמה בכתם סלק אדום ויעקב הקטן ישב על הרצפה שפיו מוכתם באדום ודמעות עלבון זולגות מעניו. רוחמה, שצבעו האדום כדם של הסלק היה הראשון שפגש בה עם כניסתה לחדר ,ידעה שחייה עומדים להשתנות לבלי הכר. היא התבוננה ביעקב בכורה בעיניים מלאות זעם, סננה קללות ולחשים מפיה לעברו ואף היכתה אותו במכות נמרצות. ומכיוון שאילו היו המכות הראשונות שספג יעקב מידיה של אימו האהובה הם כאבו הרבה יותר.
מאותו יום פגה האהבה ופגו הכוחות של רוחמה-שחזר בעלה מבית הכנסת וראה את יעקב שלו בוכה ומוכה הוא הפליא ברוחמה את מכותיו וביעקב הפליא בחיבוקיו ובמילות נחמה. הוא לא לקח את רוחמה לחדר ולא לחש לה מילות חיבה ולא נתן לה כוחות לשבוע החדש.
ויעקב שכתם של אשמה ובושה הכתים אותו, נשא את אשמתו בכאב וידע שאיבד לעולמים את אהבתה והערצתה של אימו.
והמפה הלבנה? היא נזרקה לאשפה ולא נזכר לה זה, שעברה דורות במשפחתה של רוחמה, כי את כתם הסלק שהכתים אותה לא ניתן היה להסיר ואת כתם האשמה שבו הוכתם יעקב לא ניסתה רוחמה להסיר שכן ידעה שכתם של אשמה כמו כתם של סלק אי אפשר להסיר לא ביד מיומנת ולא בלב אוהב.