ראובן ורחל

ראובן ורחל
היא הבחינה בו מיד שירד מהספינה. הוא היה הגבר היפה ביותר שראתה מימיה-והיא ראתה הרבה גברים. עיניה התערפלו וההחלטה כבר גמלה בליבה:"הוא המיועד הוא יהיה בעלי!".
למרות שאביה כבר ייעד לה את האחד ולמרות שכל חייה היתה מקבלת את החלטותיו בשתיקה, הפעם ידעה כי ההחלטה הגורלית הזו תישאר בידיה."זה הוא!" לחשה לעצמה "האחד לו חכיתי שנים",זה האחד עליו חלמה.היא לא ידעה אז, שהבחירה הזו שלקחה מידי אביה לעצמה, תהיה הבחירה הגרועה ביותר שעשתה בחייה.
היא נגשה אליו והציעה לו פרח, חיוך ואהבה וראובן שהגיע בחטף לארץ הזרה קיבל מידיה ברצון את כל מה שהציעה. הוא קיבל את הפרח,את האהבה, את הבית החם ואת חיקה.
השנה הראשונה עברה עליהם בנעימים כיאה לזוג אוהבים חדש. היא לימדה אותו את המאכלים מבית אמא והוא לימד אותה הכל על הדרך בה נוהג גבר באשה.
ואז לאחר שנה של חוסר דרישות וקבלה מוחלטת, שגברו על ראובן געגועיו למשפחתו ולאיטליה הרחוקה, ביקש מרחל שתשביע את געגועיו ורעבונו במאפה מארץ מולדתו.
רחל שלא הכירה את המאפה בקשה ממנו ללמדה והוא בסבלנות אין קץ ובזיכרונות שהציפו אותו ,לימד אותה לבחור את העגבניות, שמן הזית והגבינה. אפילו זעתר הביא לה שתתבל לו את המאפה.
רחל היתה בשלנית ידועה בשכונה ולראובן לא היה ספק שהמאפה שתכין לו ירגיע את ליבו המתגעגע והכואב.
ורחל רחל ניסתה, בכל ליבה, ידיה ומוחה ניסתה לרצות את בעלה האהוב-אך דבר אחד לא עלה בידיה למצוא את הקמח הראוי למאפה של ראובן. ולא עזרו הנסיעות אל טחנת הקמח הרחוקה והשיחות עם האיכרים שגידלו חיטה, רחל לא הצליחה למצוא את הקמח המיועד. ולאחר שתמו כל ההסברים וכל הקניות רחל החלה במלאכת ההכנה.
היא לשה באהבה את הבצק הרך ואפילו הקפיצה וגלגלה וחבטה וליטפה אותו בדיוק כמו שלימד אותה ראובן. היא התפיחה אותו בסבלנות אין קץ ודיברה אל ליבו שיתפח ויצליח ודקדקה בכל הוראה שנתן לה ראובן. לבסוף הכניסה אתו לטבון שבחצר הבית וחכתה-היא עמדה ליד התנור והביטה באהבה אין קץ במאפה, שירגיע את געגועיו של ראובן לארץ מולדתו, משפחתו ואמו האהובה. לבסוף הוציאה בזהירות את המאפה מהתנור והגישה לראובן.
הריח היה הריח הנכון וגם המראה אבל מה שקרה לאחר מכן הבהיר לרחל שהטעם לא היה הטעם הנכון ולא רק שליבו של ראובן לא נרגע וגעגועיו לא פסקו אלא שגם אופיו הנוח והאוהב השתנה לבלי הכר-ראובן נגס במאפה לעס באיטיות ואז התמלאו עיניו בזעם ,הוא השליך את המאפה לעברה של רחל, קילל אותה בקללות נוראיות ולסיום חבט בה שוב ושוב. מאותו יום ראובן לא היה הראובן של רחל. הוא הפך לזועם ונירגן ורוגז ובכל פעם שהיא ניסתה והכינה את המאפה שראובן השתוקק לו עד אימה להשביע את רצונו ואת געגועיו ואת זעמו ולמצוא מפלט מהמכות שהפליא בה, היה נראה כי היא רק מעוררת את זעמו יותר.
וכך הפכו שנותיה של רחל לשנים קשות וכואבות ורוויות בדמעות. ולמרות שרחל לא למדה מימיה קרוא וכתוב היא ידעה כי רק אם תצליח ולו לפעם אחת, להביא לראובן שלה את טעמה של ארץ מולדתו כי אז יירגע ויחזור להיות הראובן שלה. אבל הבצק שלה הפך להיות קשה וחסר טעם ומעורבב בדמעותיה ובפחדיה והעגבניות שפיזרה עליו קיבלו עליהן את המרירות שליוותה את חיי נישואיה והגבינה הפכה לחמוצה ומבוהלת ומאוכזבת ממש כמו רחל.
בוקר אחד לא פקח ראובן את עיניו ורחל לא ידעה אם לבכות או לשמוח שאהוב נעוריה זה שהפך את חייה למרים כל כך הלך לעולמו.
הקלה ושלווה עטפו אותה ועצב פילח את ליבה כמו סכין חדה.הם הלמו בה שוב ושוב יחדיו. היא התבוננה בראובן שלה וראתה את פניו השלווים היפים כל כך ולרגע היה נדמה לה שלפניה שוב אותו בחור צעיר ויפה תואר שירד לפני שנים מכבש האנייה.
רק לאחר שעות ארוכות היא התקשרה לילדיה לאחיה ולאחיותיה לבשר להם כי ראובן, שחזר להיות ראובן שלה, החזיר נישמתו לבורא עולם. היא גם יצאה לרחוב ופצחה בזעקות שבר ויללות רמות כדי לבשר לבאי הרחוב שראובן שלה הלך לעולמו.
ההלוויה נערכה בשעת לילה מאוחרת וגשומה ורחל יבבה וזעקה ותלשה שערותיה על ראובן שלה, שהלך לעולמו, וחייכה וצחקה ושמחה על חיי הסבל והייסורים שלה שהסתיימו.
בשבעה החליטה רחל לעשות מעשה, ובניגוד להוראות ולכללים ולמבטים הזועמים ששילחו בה אנשים, ירדה לחנות המכולת הקטנה שבקצה הרחוב בחרה לה קמח ושמרים ושמן זית משובח ועגבניות אדומות ובשלות וגבינה לבנה עגולה ובוהקת ואף קטפה מחצר ביתה עלי זעתר טריים.
היא עמדה במטבח לשה, הקפיצה וחבטה עדינות בבצק הרך חייכה וצחקה אליו והתפיחה אותו במילות אהבה והקלה. לאחר שעות יצרה את המאפה שראובן שלה השתוקק לו כל כך במשך כל שנות נישואיהם. היא אף הגדילה לעשות, וללא פחד ומורא הכניסה את המאפה לטבון שבחצר ביתה. משפחתה והמנחמים יצאו לחצר זועמים ונרגנים על תעוזתה של רחל אך כשהחלו ניחוחות המאפה לעלות מהטבון מלאו עיניהם ועיניה של רחל עדנה וקבלה.
רחל הוציאה בשתיקה את המאפה מהתנור המאפה זרח לקראתה הויא ידעה שזה המאפה הנכון. היא חלקה אותו למשולשים צרים ודקים חלקה לכל באי הבית ואחד אף לקחה לעצמה. משולש אחד עטפה רחל בנייר לבן ושמרה.
בדממה אכלו כולם.
רחל לעסה בדממה והרגישה את ריחה וטעמה של ארצו של ראובן מגיע אליה. היא ידעה שעכשיו לאחר שתמו שנות הסבל שלה היא הצליחה להכין לראובן שלה את מה שהשתוקק לו כל כך. בתום השבעה ליד קברו של ראובן הניחה רחל בעדינות את משולש המאפה על קברו של ראובן. ראובן שלה עמד לידה ליטף את שערה ולחש לה מילות חיבה ולאחר מכן נישקה ברוך על מצחה והלך.
ומאז אותו יום של השבעה מדברים כל אנשי ירושלים על אותה פיצה משובחת שהכינה רחל לבעלה המת.