לא הזמן:ראשון

"את עדיין משגיחה עליו?"
אתה שאלת, ואני העפתי רק מבט קצרצר
אלי.
פוחדת שאם אזיז את מבטי ליותר משנייה הוא יעלם,
שוב.
"תמיד הייתה לו יותר שליטה מלאחרים"
אני אומרת, מבטי נעוץ בגבו "יותר כוח רצון"
קולי בלתי ניתן לפענוח, לפחות בשביל
כול אדם שהוא לא הוא.
לא אותו אחד שבגבו אני בוהה כבר מרדת החשכה.
"את יודעת שאת לא יכולה לעשות זאת"
אתה אומר אליי, קולך שקט, בדיוק כמו כול השיחה הזו.
"אני יכולה לעשות כול מה שבא לי"
זאת היית האמת, מכוון שלא היה איש או יצור
החזק מספיק בשביל לעצור אותי.
"את, את יכולה לעשות ככול העולה על רוחך,
אבל זה פוגע בך, ואת יודעת שזה לא הזמן המתאים לכך"
אתה אומר, וכרגיל אתה נשמע הגיוני באופן כול-כך
מעצבן.
"אני יודעת" אני אומרת, וקולי חוזר להיות קר ואצילי כתמיד.
"אנו צריכים לעזוב" אתה אומר, עינייך מביטות לשמיים רק לשנייה,
אבל אתה כבר יודע, שאם לא נעזוב עכשיו, עוד יתחילו להתרוצץ שמועות וחשדות.
"כן, אני מניחה שאתה צודק" אני אומרת, ולשנייה אני מתפללת שהוא יסתובב לעברי,
שמשהו יעצור בעדי מלעזוב.
ונראה כי תפילתי נענית בגלל שהוא התחיל להסתובב לכיווני,
אבל ידעתי כי אסור לי, ולכן, הרבה לפני שהוא הספיק להרים את עיניו לאותו
גג, העלמתי.
אפשר היה לחשוב כי קרני השמש המפציעות, אידו אותי.