האהבה שנשארה בכוכב הבדידות – פרק 4

אני מחכה, ומחכה, ומחכה.
כולן כבר קיבלו את הנבחר שלהן. מה איתי? כמה זמן לוקח? למה אני כל כך לחוצה? זה בגלל רומיאו? לא! זה לא יכול להיות בגללו! ואולי זה כן? אני מרגישה אליו משהו? אולי….
דיי! אני כבר לא יכולה המתח הורג אותי!
"ג'ולייט קלירווטר." קראו שוב בשמי.
אמהלה… לעזאזל! למה אני לחוצה? אני לא אמורה להיות לחוצה מזה!
חזרתי לאולם הגדול שבארמון השתחוותי שוב למלך ומלכה.
"אין צורך בכך." אמר המלך. "התרוממי בבקשה." קולו היה נשמע… איך אני אגיד את זה? מברך אותי.
"התרשמנו ממך מאוד כשהצגת את עצמך בפנינו." פתחה המלכה. "התרשמנו מספיק בשביל שתיבחרי למישהו מיוחס אציל וראוי אף מאוד."
הכרוז המלכותי הושיט לי פיסת קלף.
"פתחי אותה בחצר המלוכה שם כל הבנות האחרות כבר נמצאות, עם הצבתן. הדברים שלך בזה הרגע מועברים לבית האציל שאליו נבחרת, זכית בו ביושר." אמר המלך.
השתחוותי שוב. ואמרתי. "תודה רבה, הוד מעלתכם." ויצאתי.
התקרבתי לכרכרה איפה שכל הבנות האחרות היו, חלקן בוכות מאושר חלקן זועמות והאחרות לא מביעות שום רגש.
התיישבתי על הדשא נזהרת על השמלה הלבנה, ופתחתי באיטיות את הקלף חושפת כל אות בנפרד. ר – ו – מ – י – א – ו – ק – ו – ל – י – נ – ס – ן
רומיאו קולינסן. לא ייאמן, הרשמתי אותם עד כדי כך שבחרו בי לבנם. ואו, רגע, רגע, רגע! בחרו בי לרומיאו! איזה קיטשי… 'הדברים שלך מועברים בזה הרגע מועברים לבית האציל שאליו נבחרת' נזכרתי בדברי המלך. אני הולכת לגור בארמון? הם לא רציניים. אוקי זה קצת דופק לי את התוכניות של למצוא אהבה. באסה. טוב אולי אני אצליח לאהוב את רומיאו, אולי. הלוואי.
תוך כמה דקות הגיעה מרכבה למקום.
"לילי דטם." צעק הרכב.
"זו אני." קראה נערה גבוהה עם שיער ג'ינג'י מקורזל ומבולגן. זו הייתה מטרה של הסטייליסט? כי הוא לא עשה עבודה הכי טובה. אבל בהתחשב בפאר של המרכבה זה עבד על המלך והמלכה.
הנערה עלתה למרכבה, נרגשת.
עוד כמה מרכבות הגיעו לאספו נערות אחרות, חלק מהמרכבות היו מפוארות ונוצצות וחלקן היו בלויות מכוערות ונגררות ע"י חמור ולא סוס.
דהירות של סוס נשמעו, אך לא באה שום מרכבה. כשהבנתי שהדהירות באו מאחורי הסתובבתי.
רומיאו היה שם על סוס שחור.
כל הבנות הסתכלו בקנאה על רומיאו שנעצר לידי.
"את ג'ולייט?" שאל בחיוך מתגרה.
"כן… אתה רומיאו נכון?" החזרתי לו.
הוא צחק נתן לי יד והעלה אותי על הסוס. הוא התחיל לדהור ושמתי לב שאנחנו לא בכיוון הארמון.
"לאן אנחנו הולכים?" שאלתי.
"למקום יפה!" אמר.
זה באמת היה מקום יפה, קרוב לחצר המלוכה. זה היה אגם, אגם קטן. הוא היה יפהפייה היו שם ברבורים ששוחים במים, שושנות מים, ופרחים יפהפיים מסביב.
התיישבתי על שפת הנהר וצפיתי בברבורים.
"תראי!" אמר לי רומיאו והצביע על נקודה כל שהיא באגם.
היו שם שני ברבורים היוצרים לב בעזרת צוואריהם הארוכים, נדהמתי לא יכולתי להסיר מבטי מהיופי.
"איזה מהמ-" רומיאו הפיל אותי למים וקפץ אחריי.
השפרצתי עליו מים, צוחקת ושמחה.
הוא צחק גם כן והחזיר לי.
"אאאא." צעקתי צוחקת כשרומיאו הרים אותי ובא לזרוק אותי למים "לא! לא!" צעקתי ועדיין המשכתי לצחוק "אאאא." צעקתי שוב כשנחתי במים.
משום מקום רומיאו שוב היה לידי. "אמרו לך שיש לך צחוק יפה?"
הוא הביט בי בעיניו הכחולות ופניו הראו שהוא אמיתי.
לא ידעתי איך להגיב, האמת שמעולם לא צחקתי צחוק אמיתי לפני כן, אולי רק קצת צחקוקים של שעשוע, או צחוק מזויף. אבל צחוק אמיתי ממש אף פעם לא! אז המשכתי להביט בעיניו, הן היו כל כך יפות, ירוקות ובהירות. הלב שלי התחיל לריב עם עצמו.
אני אוהבת אותו.
אני לא אוהבת אותו.
אני אוהבת אותו.
אני לא אוהבת אותו.
אך ככל שהבטתי בעיניו הריב התחיל לדעוך.
אני אוהבת אותו.
אני לא אוהבת אותו?
אני אוהבת אותו.
אני אוהבת אותו?
אני אוהבת אותו.
אני אוהבת אותו!
הריב פסק, הלב החליט שאני אוהבת אותו! המוח הפסיק לעבוד, הוא כבר לא שלט יותר על הפעולות שלי.
רומיאו שם לך לשינוי במצב הרוח שלי וחייך. הוא הרכין את ראשו אליי וקירב אותו קרוב לפניי. ולפני שיכולתי לעצור את עצמי קירבתי גם אני את פניי, הוא המשיך לקרב את פניו בעוד שאני קירבתי את פניי. לאט לאט שפתינו נגעו. התנשקנו. הוא אז במותניי וקירב אותי אליו. כרכרתי את זרועותיי סביב צווארו, היינו קרובים כל כך קרובים. השמש השוקעת האירה אותנו בקרניה האחרונות.
אחרי הנשיקה המאוד ארוכה הזאת הוא חפן את פניי בידיו, ואמר.
"איזה מזל שבחרו לי אותך."
חייכתי אליו, "מזל." וחלק קטן בראשי שאל
– מזל או גורל? –