הזדמנות- פרק 32

מנקודת המבט של עמית:
שבוע עבר וחלף, השיפוצים בבית נמשכו וכל מה שלי נשאר לעשות זה רק להתפלל. להתפלל שבמהרה נוכל לחזור הביתה. כל השבוע הזה כשישנתי אצל נועם לא ישנתי איתו, ישנתי לבד בחדר האורחים. זה או שאני חזרתי מאוחר מאוד והוא כבר היה עייף כך שרק נתתי לו נשיקה קטנה על הלחי ויצאתי להתקלח ולהתארגן, או שאני פשוט ניסיתי להימנע מלהיות כל כך קרובה אליו. הרגשתי חרא. הרגשתי חרא להיות עם מישהו שאני לא בטוחה שאני באמת אוהבת. זה לא שאני לא.. איך בכלל אפשר להסביר תחושות כל כך מטומטמות כמו אלו? אני נמצאת עם בנאדם שאוהב ומעריך אותי וחושבת במקביל על עוד בנאדם במוח. שבוע שהמחשבות על גיא לא יצאו לי מהראש.
בתחילת השבוע הבא, אחרי ששמתי לב שגיא פשוט מתרחק ולא מתקשר, לא מראה סימני חיים ועובר לצד השני של בית הספר כשאני רק עוברת, הרגשתי שאני צריכה לשים לזה סוף. משהו פשוט לא נכון לי באיך שהמצב נראה כרגע. אני לא יכולה להמשיך להרגיש כל כך חרא עם עצמי כשאני יודעת שגם הוא מרגיש חרא, אני פשוט לא יכולה לתת לזה להימשך. אני לא יכולה להמשיך להיות מי שאני במצב הזה, לא יכולה לעמוד במילה שלי של לתת לזה ללכת ולעבור. אני צריכה להעיף אותו מהמוח שלי ומהר כי אם לא אני פשוט אפגע בנועם, ואני לא מוכנה. זה לא מצב שאני מוכנה לקחת על עצמי.
"גיא" אמרתי כשנעמדתי ליד הלוקרים במסדרונות של כיתות י"ב. הוא הסתובב ונראה מופתע. היופי שלו עיצבן אותי. "היי" הוא אמר לי די בשאננות.
"ככה אתה מגיב?" שאלתי נעלבת.
"איך את רוצה שאני אגיב?" הוא שאל.
"עזוב, עשיתי טעות שבאתי לפה" אמרתי וסובבתי את גבי אליו. הוא תפס בידי וסובב אותי חזרה אליו.
"דברי" הוא אמר וסגר את הלוקר. הוא נשען עם צד ימין על הלוקר משלב ידיים. מתנשא קצת לא? פשוט הנדתי את ראשי עם מבט מזלזל וסובבתי אליו שוב את גבי. התחלתי ללכת מהר כדי שהוא לא יוכל לתפוס אותי.
"עמית" הוא אמר והקדים אותי. נעמד מולי, "למה את פה?".
"נראה לך שהיה לי קל לבוא לפה?" שאלתי, "אתה יודע כמה היה לי נוח להתחמק ממך כל השבוע הזה, מה לעשות שמהמוח שלי אתה לא יכול לצאת, לא יכול, פשוט לא. אני לא יכולה להפסיק לחשוב על מה שעובר עלייך ועל זה שאני יודעת ובטוחה בזה שפגעתי בך ואין לי מה לעשות עם המצב הזה. אתה לא חושב שאני כרגע מעדיפה פשוט לנסות לגשר על העניין הזה אבל במקום להיות נחמד אתה מתנהג בגועליות? אני לא צריכה את זה. אני מכירה את ההתנשאות שלך, אתה יכול להמשיך איתה בכיף".
"תקשיבי…" הוא נאנח.
"גיא באמת, אין לי כוח לזה. אני ממש מצטערת שבאתי לפה".
"תקשייב רגע לעזאזל איתך!" הוא צעק. שתקתי. כל הרעשים שהיו מסביב הופסקו. שיט, כולם מסתכלים. הוא העביר את מבטו אליהם ואז תפס בידי. "בואי" הוא אמר לי ולקח אותי אחריו. ירדנו שוב למקום הנורא שמזכיר לי כל כך הרבה, את השיחה הקשה שלנו, את כל מה שעשינו. את כל ההיפתחות שלו, את הבכי שלי, את ההחלטה להתרחק.
"אפשר?" הוא שאל כשהגענו לשם וכשהוא עוזב את ידי. באה לי צמרמורת מהירה כשהא עזב את ידי במהירות, גל קור הגיע לאיפה שרגע קודם היה חם. הוא נאנח והתיישב, מביט עליי ולא יודע מה לעשות.
"אני מצטערת" אמרתי לו ישר והתיישבתי על אחד הפופים שהיו שם, בטח מעופש מלפני מיליון שנה, "אני פשוט מצטערת על הכל, על מה שאמרתי ועל מה שעשיתי ועל מה שאתה בטח מנסה להעלים כבר שבוע".
"אני לא יכול" הוא נאנח.
"גיא לאן הגענו?" שאלתי והסתכלתי עליו.
"אני לא יודע, תגידי לי את".
"אני כרגע נמצאת עם בנאדם שאני לא רוצה" אמרתי לו. הוא הסתכל עליי המום.
"אז למה את לא עושה עם זה כלום?".
"אני לא רוצה לפגוע בו, אני אוהבת אותו עדיין, אוהבת אותו אבל בצורה אחרת. כיף לי איתו וטוב לי איתו אבל אחרי מה שאמרת..".
"עמית.." הוא אמר וקם ממקומו. הוא התיישב לידי על אחד הפופים. הוא העביר את ידו כך שתיגע בשלי. בשנייה הצמרמורת הגיעה לגופי.
"תגידי לי את האמת" הוא ביקש והסתכל על עיניי. הרמתי את מבטי אליו. "מה אנחנו?".
"אנחנו שני ילדים שרוצים אחד את השני.." אמרתי לו וזווית פיו העלתה חיוך, "שלעולם לא יוכלו להיות זוג".
"אז אם לעולם לא נהיה זוג, אפשר לבקש בקשה?".
"דבר" אמרתי לו בעצב.
"תנשקי אותי" הוא ביקש, "כדי שהתחושה המעצבנת הזו שאני אפילו לא יכול לגעת בשפתיים שלך פשוט תיעלם, יש מצב שאחרי זה אני פשוט אחזור להיות בסדר.. אני לא יודע. אני יודע שאני חייב את זה עכשיו".
"זה בגידה" אמרתי מיד. הסתכלתי על עיניו ובהיתי בהן, עמוק עמוק, מסתכלת על ההשתקפות שלי בתוך האישונים שלו. הוא קירב את מצחו לשלי והמצח שלו נגע בשלי.
"לא אכפת לי" הוא לחש לי ושפתיו הונחו על שלי. השפתיים החמות ביותר שנחתו לי אי פעם על השפתיים, והנשיקה הטובה ביותר שאי פעם הייתה לי. נשיקה אמיתית, תשוקתית, נשיקה כואבת. בחיים שלי לא היו לי נשיקות כל כך כואבות כמו זו. לא רציתי להפסיק אותה. הוא גרם לי להישען אחורה ועלה מעליי. ממשיך לנשק אותי בתשוקתיות שעוד אף פעם לא נישקו אותי בה. הוא עבר אל הלחי ואל הצוואר ואני התענגתי על כל מגע. הוא חזר אל הפה, במומחיות מדהימה גורם לי להרגיש טוב עם כל נשיקה שלו. כשנגמר לו האוויר הוא רק היה מעליי, מסתכל על העיניים שלי בכאב אחד גדול. העיניים שלו שידרו מצוקה. הוא הרכין את ראשו וקם ממני לאט לאט. אחר כך הוא הגיש את ידו כדי לעזור לי לקום, אני לא רציתי לקום מהפוזיציה שבה שכבתי. הסתכלתי עליו והוא עליי, לשנינו היה קשה באותו רגע.
"אני באמת אוהב אותך" הוא אמר לי. חייכתי אליו חיוך קטן ונתתי לו נשיקה קטנה על השפתיים.
"בהצלחה.." הוא נאנח. אני הנהנתי ועליתי בחזרה למעלה. אני מרגישה נורא.