…Baby Doll פרק 19

פרק תשע עשר

– גילויים.

השפם המפורסם של ריצ'רד נעלם והאיברים שנחשפו מחדש על פניו גרמו לי להרצות להקיא. ראשו הסתובב כדי לראות אותי יותר טוב, קצוות שפתיו שהיו בקושי נראות התרוממו בארסיות. תמונות מהמפגש האחרון שלי קפצו בראשי והראייה שלי נהייתה מטושטשת.

ניסיתי לשמור את זה בקצה ראשי לכמה שיותר זמן, והצלחתי בימים האחרונים כשבעיות אחרות עלו והטרידו אותי, אבל עכשיו הכל עלה בחזרה במכה. זה האיש שהרביץ לי ונישק אותי בכוח עם הכוונות הכי דוחות שיש. בחיים שלי לא הרגשתי כל כך מחוללת.

הנשימות שלי התערבבו והיו לא אחידות כשהעיניים שלי חיפשו אחר הארי. רציתי לקפוץ מאחוריו, רציתי שהוא יגן עליי. אני ידעתי שהוא באמת יגן עליי, או לפחות קיוויתי. ספק הציף את ראשי כשנזכרתי באיך שעצבנתי אותו מקודם במכונית, למרות שאין לי שום מושג מה עשיתי. הוא הבהיר לי שכן יש לי משמעות בעיניו בדרך הכי וולגרית ודוחה שיש וזה השאיר בי חור פתוח. הייתי מבולבלת.

"בן, באנו לכאן כדי להגיד לך שיש לנו כמה שינויים בתוכנית" דמיאן אמר וייצב את מקל ההליכה שלו על הספה.

לשמחתי, הארי היה שם. אבל הוא עמד במרחק גדול ממני, מה שהגביר את הפחד שלי. פחדתי. הארי ידע מה ריצ'רד עשה לי, טוב, הוא ידע לפחות חלק מזה אבל הוא לא נראה לחוץ מהמצב המתוח שלי.

"אני לא רוצה אותו כאן" הארי אמר בקשיחות, מסמן בראשו אל ריצ'רד.

"הארי, כבר עברנו על זה. זאת הייתה אי הבנה. הכוונות של דוד ריצ'רד הן תמיד טובות-" דמיאן נעצר כששיעול חלש ברח מפי.

"תעופו מכאן." הארי איים על שני האנשים. כמעט חייכתי מבחירת המילים שלו, אבל התאפקתי.

"זה בסדר, דמיאן." ריצ'רד מיהר לומר לפני שדמיאן יכל לדבר. "תאמין או לא, אני הייתי אפילו יותר אגרסיבי כשהייתי בגילו. אני מבין." הוא צחק כשהעביר את אצבעו על העור המגולח מעל לשפתו. "אבל הארי, אני באתי רק כדי להביא לך מתנה לקראת יום ההולדת שלך. התכוונתי שהיא תהיה מן מתנה כדי לכבות את האש בנינו אבל לא ידעתי שדברים ישתנו…"

"על מה אתה מדבר?" הארי שאל, גבותיו נוגעות אחת בשנייה.

נשימתי נעתקה כשמבטו של דמיאן עבר אליי, ריצ'רד ממהר להסב אליי את תשומת ליבו מיד אחריו. היה משהו נורא מרושע בהם. ודוחה. "דוד ריצ'רד האריך את החוזה ל…" דמיאן הצליח להעלות חיוך שנראה דיי מאולץ, הקמטים ליד העיניים שלו מתעמקים. "לבייבי דול שלך".

"מה?" הארי שאל, מוציא את המילים מהפה שלי שנייה לפני שהתפרצתי.

"זה היה לפני שאבא שלך סיפר לי על ההסכם שלך עם הבת של אנטוניו. חשבתי שזאת תהיה מתנה נפלאה ליום ההולדת שלך."

"למה לעזאזל אתה תחשוב דבר כזה?" הארי ירק. ניסיתי למנוע מהמילים שלו לגעת בי, אבל נכשלתי. זה טיפשי שאני נפגעתי כל כך מהמילים שלו. הוא הבהיר שהוא לא רוצה שאני אשאר בסביבתו ואין שום סיבה שבגללה אני לא אמורה לקפוץ משמחה אחרי מה שאמר.

"תשמור על הפה שלך." דמיאן הזהיר את בנו. "הוא רק רצה שזאת תהיה מתנה. אבל גם ככה אי אפשר לעשות שום דבר בקשר לחוזה הזה, אז אתה תצטרך להתמודד איתה עוד חודשיים אם תרצה ואם לא. ואני מבין שהבחורה," הוא הסתכל עליי שוב, הפעם בלי שום חיוך נראה לעין. "חסרת ניסיון. אבל אני יודע שאתה תצליח להוציא את המיטב מהסיטואציה."

העובדה שאבא דיבר ככה אל הבן שלו הייתה מטרידה. אולי אני חסרת ניסיון. אולי ככה העולם מתנהל בכל מקום, אבל אני פשוט לא ידעתי, כי הייתי לכודה בבית סגור במשך רוב חיי.

"ועוד… דבר אחד." דמיאן ייצב את משקלו על ברכיו כשהוא קם מהספה. "אני אצטרך לדבר איתך בפרטיות. מטבח." הוא אמר לבנו.

הפנים שלי נפלו כשהבנתי שאני הולכת להישאר כאן לבד עם ריצ'רד. הכנתי את עצמי לריצה במדרגות למרות שידעתי שזה יגרום לבלאגן.

"טליה, תחכי למעלה." הארי ציווה, מוריד ממני את הלחץ.

החזרתי לו הנהון מהיר, מודה לו בליבי כשעליתי במדרגות במהירות. אני אף פעם לא אוכל להרגיש בטוחה כשריצ'רד מתחת לאותה קורת גג ביחד איתי, אבל לפחות אני יכולה ליצור מרחק הגון ממנו.

__

גופי שקע בכורסא ליד המיטה, אצבעותיי חופרות בבד שלו. היה שקט מידי. משהו לא הרגיש נכון. הדבר היחיד שהפריע לדממה היה הרעש של מחוגי השעון הגדול והישן שעמד מנגד לקיר ממולי.

הרגשתי כאב על צווארי, בדיוק איפה שריצ'רד פצע אותי, והגוף שלי זז מצד לצד בניסיון להתעלם מהכאב. ואז המכה בראשי החלה לפעום בכאב נוראי, יותר גרוע מאי פעם. לא עבר הרבה זמן עד שהדלת נפתחה ובפתח עמד האיש שכל כך פחדתי ממנו.

ריצ'רד שרבב את שפתיו לכיווני לפני שהן נמרחו לחיוך מצמרר. מצאתי את עצמי צורחת ומוציאה את כל האוויר מריאותיי, אבל שום קול לא יצא. המשכתי לצרוח בכל מקרה, כי כרגע זה הדבר היחידי שאני יכולה לעשות.

בתוך שניות, הוא התקרב אליי. ידיו השמנות והגסות אחזו בצידי הכסא כשהוא בהה בי, עיניו נוצצות.

שיניים צהובות וחניכיים שנראות כאילו הן נרקבות נחשפו כשחיוך נפרס על פניו. פניו התקרבו אלי פניי, המרחק בנינו מצטמצם בקצב מעורר דאגה. הגרון שלי התחיל לכאוב, זה מרגיש כאילו העורקים שלי הולכים להתפוצץ בכל רגע, אבל לא הפסקתי לצעוק.

"תפסיקי! ליה, תתעוררי!" העיניים שלי נפקחו במהירות למשמע הקול.

הארי ניער אותי כדי שאתעורר. "את חלמת." הוא הודיע לי, כאילו לא הבנתי את זה. הוא ישב על הרצפה, נשען על ברכיו. אצבעותיו עלו אל עיניי, מנגבות את הדמעות. "על מה חלמת?".

אגרופיי היו קמוצים, החזה שלי עולה ויורד בכבדות. "א-אני צרחתי?".

"אני סוג של חירש באוזן אחת." הוא ניסה להשחיל בדיחה אבל פניו נשארו רציניות לגמרי. "על מה חלמת?".

"ריצ'רד."

גבותיו של הארי צנחו באיטיות כשהוא תפס את ידי בידו. "ריצ'רד עשה לך עוד משהו, באותו יום? יש משהו שאת לא מספרת לי?".

"הם עזבו." הוא הבטיח. "ליה, אם יש משהו, את יכולה לספר לי."

בלעתי רוק בכבדות והשפלתי את מבטי אל ידיו המשולבות. סמכתי עליו. "הוא נישק אותי."

צל נפל על עיניו של הארי ואחיזתו בידי התחזקה. "הוא אמר לי שהוא… שהוא…" שידכתי את שפתיי כדי לא לפרוץ בבכי שוב. לא יכולתי לסיים את המשפט.

"אני מבין." הארי מלמל, לא רוצה שאני אמשיך לדבר. כעס נבנה בתוכו ואש בערה בעיניו, תווי פניו מתקשים. הוא כעס על ריצ'רד… בשבילי?