דרכים נפרדות…

והשיר הזה לא מפסיק להתנגן לי בראש, השיר שלי, השיר שלך…
שמזכיר לי רגעים יפים שהתפצנו לבסוף על הרצפה, כזכוכית שקופה.
 ובין הרסיסים אני מבחינה בפרצופי, בין הרסיסים דמעותיי מתנפצות,
והלב מפסיד פעימה.
ונחלש.
אני לא יודעת איפה טעינו בדרך,
אולי בכלל דרכינו אף פעם לא יועדה למשהו…
אבל בכל זאת לראות אותך, להיות איתך באותה כיתה, עדין צורם לי…
ומבטך נשאר חתום, אי אפשר להבין מה אתה מרגיש,
פעם הייתי מצליחה לקרוא אותך כמו ספר.
וזה כואב שהשתנת…ולי לא היה בזה חלק,
וזה כואב שפעם אחת זה ׳אנחנו׳ וכהרף עין אנחנו הופכים לשני זרים.
ואני לא יודעת מה בדיוק לעשות עם עצמי כשאני עוברת לידך במסדרון, אני לעולם לא אשפיל את הראש…והריח שלך…ריח שפעם היה נדבק בעורי, כרגע נהיה נדיר..כמו ריחו של הגשם הראשון…
אני לא אשקר,
שאני מתגעגעת,
כל כך.
לך,
למגע שלך,
לנשיקות החטופות שהייתי מעניק לי,
ולנשיקות שבהם הייתי מטביע בתוכי את כל מה שלא יכולת להגיד במילים.
מעניין אם אני בכלל עוברת במחשבותיך באותה כמות שבה אני חושבת עליך..אם בכלל…
והכי כואב,
שאני לא יכולה לעשות עם המצב הזה כלום.