שובה של אנבת פרק 11

בפרק הקודם:
"לילה טוב פרסי נתראה מחר" הלכנו כול אחד לביתנו.
נכנסתי בשקט לביתן נכנסתי למיטה וחשבתי וחשבתי עד שלבסוף נרדמתי.

הפרק:
עמדנו זה מול זה עם חרבות שלופות אני התחלתי את הקרב ראשונה בהנפת החרב שלי בכוונה כדי לפגוע בו הוא התחמק והחזיר לי ממכה משלו.
ככה היה פחות אוו יותר כל הקרב עד שהצלחתי להפיל לו את החרב, לתפוס אותה לפני שיצליח לגעת בה
ושמתי לו אותה ליד צווארו.
"טוב מספיק,מספיק. ניצחון לאנבת" אמר כירון:"ואני ממש שמח לראות שלא התדרדרת בלחימה שלך כמו שחשבת."
"כן גם אני שמחה על זה" אמרתי בחיוך.
אף אחד לא ידע שהייתי בישראל עדיין התאמנתי בחרב, המרתף שלי בבית שם יש לי מלא כלי נשק.
לאחר הקרב כולנו הלכנו לארוחת צהריים.
גרובר אכל כרגיל עם פרסי אני עם הביתן שלי ותאליה…… רגע איפה תאליה?. חיפשתי אותה בעייני בחדר האוכל. לא,היא לא שם.
קמתי מהשולחן בטענה שאני לא רעבה וצעדתי לכיוון הביתן שלה.
דפקתי על דלתה ופתחתי אותה.
היא הייתה שם בוכה בשקט היא הסתכלה עליי ורק התחילה להיתייפח יותר.
באתי אליה ואמרתי לה בבהלה:"תאליה,מה קרה? מישהו פגע בך? איים עליך? יש לך צרות עם אבא שלך."
"אנבת קשה לי כבר מכל זה. את יודעת כמה אני רוצה לזרוק את הכול כמו שאת עשית להמציא לעצמי שם חדש,חיים חדשים,חברים חדשים אבל אני לא יכולה לעשות את זה" אמרה ובכתה עוד יותר
"למה תאליה מה קרה שביגללו את רוצה לעזוב?"
"אנבת תסתכלי אלה לא חיים כל היום אימונים, מסעות חיפושים,איומים מכוחות על טבעיים.
וכבר קשה לי מכל זה וגם הכי גרוע בכל פעם שאני באה לדבר עם אבא שלי הוא שולח אותי בחזרה
רק אם אני יגיד לו שפרצה מלחמה הוא יקשיב לי"
"אוי תאליה טוב תשמעי יש לי רעיון. רוצה לבוא איתי היום לאבא שלי? הרבה זמן לא ראיתי אותו והוא דואג לי בטירוף. וגם אני חושבת שאם תצאי קצת מהמחנה זה יעשה לך טוב" אמרתי
"כן צודקת," אמרה:"באמת יעזור לי להיות במקום אחר ולצאת קצת מהשגרה הכול כך מעייפת.
אז אני באה איתך.ועכשיו תסלחי לי אבל הבכי עשה אותי רעבה" אמרה בצחוק
צחקתי איתה ואז אמרתי:"טוב אז בואי נלך לחדר האוכל,ואחרי זה נילך לכירון ונגיד לו שאנחנו יוצאות"
"טוב. אההה ואנבת בבקשה אל תגידי לאף אחד את מה שאמרתי עכשיו"
"אל תדאגי אני לא יגיד לאף אחד נשבעת" אמרתי
"חזרנו לחדר האוכל. תאליה יתישבה בשולחנה ואכלה איזה שלוש צלחות של מרק עם לחם.
לאחר שתאליה גמרה לאכול הלכנו לכירון וביקשנו ממנו אישור לצאת מהמחנה. הוא הסכים כמובן.
יצאנו מהמחנה לכיוון ביתו של אבי.
תאליה סיפרה לי שאחרי שנעלמתי הוא לא הפסיק להגיע לכאן ולבסוף התייאש מלנסוע כל הזמן והשכיר קרוב למחנה דירה.
הגענו לדירתו של אבא שלי.
היססתי קצת כאשר הגענו לדלת אני לא ידעתי מה לעשות כול כך חששתי מהפגישה איתו לא ידעתי מה לעשות,מה להגיד לו.
לאחר דקות אחדות עזרתי אומץ וצילצלתי בפעמון.
לאחר כמה שניות הוא פתח לי את הדלת הוא נראה כמו שהוא תמיד היה נראה אבל היה בו משהו משונה אני לא יודעת מה אבל אולי משהו בפנים שלו.
הוא אמר:"אנבת את לא מבינה כמה דאגתי לך איפה היית?, איפה גרת?.
"אבא אולי נדחה שאלות לאחרי שאני יכנס"
"כן את צודקת ילדתי, אהה ותאליה טוב מאוד לראות אותך שוב."
"גם לי אותך אדוני."
נכנסנו לתוך ביתו אבל משהו היה מוזר לי מדי איפה הילדים איפה אמי החורגת.
וגם הבית היה מסודר מדי. מחשיד מאוד.
"אבא איפה האחים החורגים הקטנים שלי התגעגעתי עליהם ואל אשתך מאוד?."
"הם יצאו ממש כמה דקות לפני שבאת חבל שלא באת לפני הם היו שמחים לראות אותך" אמר בחיוך.אבל זה לא היה החיוך של אבא שלי משהו כאן היה מחשיד מאוד.
אבא תגיד," אמרתי:"שכחתי איך קוראים לקטן שלכם?" שאלתי
נראה כאילו הוא חושב על זה. אוי לא אבא שלי לעולם לא היה חושב,אומנם הוא היה מעופף אבל אף פעם לעולם הוא לא שכח את שמות ילדיו
"סימון" אמר בחיוך כמישהו שזכה באוסקר:"אנבת תאליה רוצות תה?" שאל
תאליה כמעט סירבה עד שהסתכלתי עליה במבט כזה שהשתיק אותה:"כן" אמרתי
הוא נכנס לתוך המטבח משאיר אותנו כאן לבד.
אנבת התחילהלשאול אך השתקתי אותה ואמרתי לה:"זה לא אבא שלי"
"מה איך זה יכול?, להיות הוא נראה בדיוק כמו תמיד"
"אני יודעת אבל ההתנהגות שלו לא. תשמעי ששאלתי אותו איך קוראים לבן שלו הוא חשב על זה לפני."
"אוי לא אנבת בואי ניצא מכאן מהר לפני שהוא יבוא" אמרה תאליה בבהלה
הלכנו לכיוון הדלת בשקט סובבנו את המפתח וניסינו לצאת אך הדלת לא נפתחה.
פתאום שמעתי קול מאחורי:"כבר הולכות עד שהכנתי את התה שלכן" אמר
"הסתובבתי אליו ושאלתי אותו:"איפה אבא שלי?"
"את יותר חדת הבחנה ממה שחשבתי ילדה" הוא שינה את צורתו.
מבחינה תכנית הוא נראה כמו בן אדם רגיל אבל רק עד שהוציא את לשונו שנראתה כמו לשון נחש ועליה הרבה מאוד ארס וגם שיניים חדות מאוד.
"מה אתה רוצה מאיתנו?" שאלה תאליה
"מה זה לא ברור יקירתי?,להרוג אתכם" אמר והתנפל עלינו ומלתעותיו היו שניות ממני
הוא התקרב אל צוארי ואמר:"אני מצטער אבל הבוס אמר לי לעשות את זה" עיני נעצמו בחוזקה
פיו התקרב אליי עוד ועוד.
אמא בבקשה עם את שומעת אותי אל תיתני לי למות ככה. ביקשתי
הרגשתי משהו חד בצווארי והתעלפתי……