איילין – נסיון

"איילין!" צעקה עליי אמא כשהיא פותחת את הדלת בתנופה חזקה
"למה את צועקת ?? מה קרה ??" שאלתי בעצבנות , יוצאת מהמיטה הענקית שלי , שהייתה יכולה לההכיל בתוכה לפחות 5 ילדים.
"רונית באה עוד חצי שעה! ואת אפילו לא קמת!" היא התעצבנה
"קמתי עכשיו לא ?" אמרתי בחיוך מזוייף
"תתארגני" היא חייכה אליי
טוב , אז קוראים לי איליין כהן , אני גרה בסביון בת 16 , עם שיער שטני ועיניים ירוקות ,אני גרה בבית הכי גדול בעיר , או יותר נכון האחוזה הכי גדולה בעיר. אין לי אחים , יש לי רק את אמא ואבא ואת הכלבה שלי , טופי.
מכיתה ד' אני הפכתי להיות לומדת בבית , ומאז , אני יצאתי אולי , 10 פעמים אל מחוץ לבית שלי , ולא לחצר הענקית , העטורה פסלים ומזרקות , כאילו אני משהו מיוחד או חשוב , אלא החוצה באמת. אין לי חברות. אני גם לא צריכה כאלה. בנות זה עם אכזרי ובוגדני. איך אני יודעת את זה ?
טוב , אז אולי יצאתי פעם קצת בלי רשות החוצה. להקשיב לשיחות של אנשים. לנסות לחשוב שאני חלק מזה , חלק מהחברה. ההורים שלי בכלל לא חושבים שזה מעניין אותי.
"מה נראה לך שאתה עשית ??" הייתה צרחה כל כך חזקה מבחוץ , שאפילו למרות החצר הענקית שלי שמעתי אותה
זרקתי על עצמי משהו ורצתי מהר לכיוון השאר העצום של הבית שלי. אולי אני אצליח לשמוע משהו ?
"מה זאת אשמתי אנסטנסיה ??? אני לא התעוררתי !!" שמעתי בחור צורח ליד השאר מה הם חושבים שהם צורחים לי מחוץ לבית ? סליחה אחוזה.
"לא התעוררת ???? שעה חיכיתי לך במסעדה. כמו סתומה מחכה שתענה לי!!!" צרחה הילדה
התאפקתי לא לצחוק מרוב טמטום. הייתי בטוחה שצרחה כמו שהיא נתנה , ככל הנראה מעידה על מצוקה אמיתית. אוי הבעיות שיש לנערים היום. אמרתי לעצמי , כאילו אני שונה.
"אני מצטער!!" הוא צעק
"אולי תעבירו את זה למקום אחר חמודים ?" חייכתי ותחת את הדלת
הילדים הסתכלו עליי במבט מופתע ומבולבל
"סליחה." הילד אמר והסתכל עליי ואחר כך עליה והלך
"אני ממש מצטערת עם הערתי אותך ילדה" אמרה הילדה והתחילה להתקדם בכיוון ההפוך מהילד
"על מה זה היה ?" שאלתי , כאילו שלא שמעתי חצי מהשיחה
"סתם. בנים זה עם דפוק" היא אמרה בחיוך מאולץ
"אוי הנה חברות שלי. סליחה על הכל ילדה , ביי!" היא אמרה ורצה לכיוון החבורת נערות שהייתה ליד המעבר חצייה שליד ביתי.
אני אולי לועגת להן, אבל שום דבר לא ישמח אותי מלהיות כמוהן.
סתם ילדה , עם חברים וחברות , ועניינים עם החבר , או דרמות עם החברה.
גם אני רציתי לעבור את הדרמות הטיפשיות שבנות אמורות לעבור בגיל שלי.
דמעה בוגדנית ירדה מעיניי וכשלחצתי על הכפתור שסוגר את השאר העצום של ביתי והתסובבתי אל החצר הענקית , הידועה והריקה.
התחלתי ללכת לכיוון האזור של החדר שלי. זה כל כך מוזר. אני גרה בבית הזה מאז שנולדתי , ואפילו לי לי אין מושג איפה נמצאים כמה חדרים ולמה הם משמשים.
למה הבית שלי גם כזה ענקי ? הרי אין לי אחים או אחיות.
ננכנסתי לקומה הראשונה והזמנתי את המעלית
"היי שני" חייכתי אל המשרתת הנחמדה שהכרתי מגיל 3 , שיצאה מהמעלית
"בוקר טוב , מתוקה" היא חייכה ויצאה לבחוץ עם מטאטא בידה
נכנסתי למעלית ולחצתי על הקומה של הסלון
"אמא!" צעקתי בעצבנות
"מה יש איילי ?" היא חייכה
"למה אנחנו גרים כאן ? הרי זה רק אני את אבא וטופי. למה אנחנו גרים באחוזה המטורפת הזאת?"
שאלתי לפתע. זה בכלל לא מה שהתכוונתי להגיד. בכלל רציתי לדעת איפה רונית. אבל משהו בתוכי , דרש תשובות.