נמר השלג -פרק עשרים ושתיים

"תפוס אותו ראיום! תפוס אותו!" צווחתי בבהלה למראה צבי-הרים היסטרי למדי ששעט לעברי במהירות. לא רציתי שראיום ייפגע בו – אחרי הכל אני בטוחה שהוא נבהל בגללו – אך קרה מה שקרה.
ראיום הסב את פלג גופו הקדמי לעברי. דם היה מרוח על פיו ומסביב. "לא היית חייב להרוג אותו," סיננתי, "יכולת פשוט לנהום או משהו…" אבל ידעתי שהוא הרג אותו כי הוא וודאי היה רעב. כבר זמן מה שלא ראינו חייה כל-שהיא על ההר.
התעטפתי קלות בסוודר שהכנתי לעצמי מין הפרווה של החיה האחרונה שראיום הרג. הסתובבתי וחזרתי לאזור המחנה שלנו, משאירה אותו לאכול את הצבי לבד.
אתמול פרקתי את התיק שלי וערכתי בדיקה מה שרד עד עכשיו ומה לא. רוב הציוד שהבאתי איתי שרד – לשמחתי.
עכשיו שלפתי ממנו את הכינור הקטן שלי. מיקמתי אותו על כתפי בעדינות, מנסה שלא לרעוד מין הקור והחזקתי את הקשת בידי השנייה. התחלתי לנגן כשעיני עצומות, מתענגת לאט על הצלילים.
כל כך הרבה זמן עבר מאז שניגנתי בכינור, אך לרגע אחד לא פקפקתי, ידי תמיד ידו לעשות את מה שאני לא זכרתי.
קול גרגור קט נשמע לפניי ואני פקחתי את עיני. ראיום עמד מולי. אני מניחה שסיים לאכול. עיניו הביטו בכינור וראשו נטה הצידה בשאלה, כאילו תוהה איך המנגינה נפסקה לפתע.
"אתה רוצה שאנגן לך?" שאלתי אותו. אני לא יודעת אם הוא הבין אותי – למרות שלרוב הוא כן, אבל
עוד לא דיברנו על נגינה… הוא התיישב והניח את ראשו על כפותיו, תנועה המכריזה על הפסקה.
"בסדר, אבל לא הרבה, כי אנחנו כבר ממש קרובים סוף." אמרתי לו וחזרתי לתנוחתי הקודמת. ניגנתי כמה צלילים פשוטים ואז עברתי לשיר שלם, שיר שאני ואמא המצאנו ביחד.
הגעגועים הציפו אותי אך ידעתי שאין דבר. זהו לא גורלי למות בהר ואני עוד הגיע לקצה!
"קחי עוד צעד/לכי בעוד שביל/ לא נועדת הדרך/לא סוטה מהרגיל/עיטי השמיים מביטים בנו/שומרים עלינו בדרכים/קחי עוד צעד/לכי בעוד שביל/דרך צלחה לך ביתי/החיים עוד ארוכים…" סיימתי לנגן ומיהרתי להחזיר את הכינור לתיקי, מנגבת את הדמעות הלא צפויות שזלגו מעיני. "זה משהו שאמא שלי לימדה אותי," לחשתי לראיום שקט.
התארגנו ונכנסו אל סבך העצים. השביל האחרון למעלה.

התחלנו לטפס אל הפסגה.
ראיום פסע לצידי. לא חשבתי שרוח ההר תהיה כל כך קפואה. הקור חדר לגופי כל כך עמוד עד שחשבתי
שאקפא. האוויר היה דליל ומידי פעם הרגשתי כאילו אני לא מצליחה לנשום.
'רק עוד קצת' אמרתי לעצמי כל פעם בשקט. 'אמא ואבא עשויים להיות שם, מחכים לך…' זה היה הדבר היחיד שניחם אותי, המחשבה שאולי הם שם, מחכים.
ראיום הדביק את קצב ההליכה והחבל שאליו הייתי קשורה נמתח קצת יותר מידי. "ראיום!" קראתי לו. הוא נעצר לשנייה, נותן לי לעשות עוד צעד אחד וממשיך להתקדם. זה היה מזל גדול ששמרתי עדיין את החבל, אחרת הייתי עלולה ליפול מין ההר ואז…
היינו כל כך קרובים אל הפסגה עכשיו, ממש יכולתי לראות אותה בבהירות כמעט.
עיני פזלו הצידה. כמה מטרים מימיני היה שביל משוטט בשלג. מישהו וודאי טיפס לפסגה! החבל נמשך שמאלה בחדות ואני איבדתי את אחזתי במקל הטיפוס שלי. הרגשתי את גופי מתחיל להחליק מעט מטה.
"ראיום, עזור לי!" קראתי בפאניקה בעודי מנסה לתקוע חזרה את המקל בתוך השלג. הוא התחיל לטפס מעלה ומעלה, מנסה בכל כוחו לגרור אותי ביחד איתו.
'אסור לך ליפול!' צעקתי על עצמי. 'אם תפלי את תפילי ביחד איתך את ראיום, וגם תאבדי את הסיכוי לראות את הורייך…'
ממש במה שנראה לי כמו השניות האחרונות הוא הצליח למשוך אותי ואני מצאתי אבן לאחוז בה. נשימותיי היו מהירות וליבי דפק בעוצמה בחזי. אני יכולתי למות! ניסיתי לחזור לנשום סדיר – מה שהיה דיי קשה אחרי מה שקרה עכשיו. ראיום ליקק את פני וזיהיתי דאגה פראית בעיניו. "תודה ראיום, תודה…" עיניי מצמצו מעט וניקיתי את עדשות המשקפיים שלי.
הפסגה. אנחנו קרובים.