עם כל הכאב-16

צהריים.
תל אביב.עיר שוקקת חיים.
אמאני ואני טיילנו ברחובות העיר כשלפתע נשמעו יריות.
עד מהרה הגנתי בגופי על אמאני כששוב נשמעה ירייה.היה זה אחיה ואליד שניסה לפגוע בשנינו.
עמדנו קרובים זה לזו.
אמאני הביטה בי.שמתי לב שהחולצה שלה מגואלת בדם.
״לא!״קראתי,מבוהל..
בודק אם היא נפצעה..
"זה לא הדם שלי..״היא הסבירה,מבוהלת.
לפתע התחלתי לחוש דקירות בחזה..פתאום,היה קשה לי לנשום.
איבדתי שיווי משקל ונפלתי ארצה,זב דם.פשוט התמוטטתי באפיסת כוחות.
אנשים התקהלו סביבנו.
הכול נעשה מעורפל.שמעתי קולות.
ניידת משטרה.אמבולנס שהגיע לאיזור.
״אני..לא מצליח לנשום..״אמרתי,כשדם פורץ מפי.
אמאני הביטה בי.אוחזת חזק בידי.מבוהלת.
הבטתי בפצע שנפער בחזה שלי,עליו הם הניחו תחבושת. תחבושת שלו הצליחה לספוג את הדם שהמשיך לזרום החוצה.
פראמדיק הניח מסכת חמצן על פניי.
חשתי את הדקירה הקטנה של מחט העירוי בזרועי.
נזכרתי שאני וחיילי היינו מחדירים עירויים זה לזה בימים חמים של קייץ בכדי לצנן את הגוף.
כעת,זה עניין של חיים ומוות.
״אמאני..״קראתי בשמה.
״אני כאן..״היא אחזה בידי.
״רציתי שתדעי שאם אני אמות..תמשיכו הלאה.״אמרתי,רועד כולי מדימום.
״אתה לא תמות..״היא אמרה בדמעות.
״יש לי כדור בלב.״אמרתי,חלוש..״איזה סיכוי יש לי?״
״תגיע לבית חולים.יטפלו בך..״היא אמרה.
״אני אמות.״אמרתי,נוגע בפנייה.מביט בה במבט עצוב.
״לא..״היא סירבה להאמין בכך.
״אמאני..אהובה שלי,אין לי סיכוי..״אמרתי,״זה בסדר..כי כבר זכיתי בדבר היקר ביותר שיש.זכיתי לאהוב אותך וזה מה שחשוב..״