צללים של עצמה

צליל של שבירה נשמע באוויר, הוא בוקע ממנה, מתוכה.
הוא צורח באוזניה, מכאיב לה.
היא רצה בין העצים, מבולבלת, מנסה למצוא את הדרך החוצה מין סבך היער.
היא מועדת, נופלת.
שערה נכנס לעיניה, נרטב מדמעותיה הרבות, מעוור אותה.
היא מרגישה איך רגליה מתחילות להאט מריצתם, איך גופה מתחיל להרפות ולהתייאש.
אסור לה לתת להם להתקרב.
היא מנסה להמשיך להתרחק, מנסה לפעור פער בינה לבינם, אך הצללים נמצאים שם, מאחוריה ומצדדיה, מקיפים אותה, סוגרים עליה.
היא לא מבינה איך יש להם כוח, מה הם רוצים ממנה, למה הם מנסים בכוח להכאיב לה.
בלי לראות היא מועדת על ענף, ורגלה מחליקה פנימה אל תוך בור.
כל גופה התשוש כואב עכשיו עוד יותר, והיא אינה מצליחה לזוז, בקושי לנשום.
בדיוק ברגע שבו קולה של אחיה מכה בה, קולו המתוק והקט, היא מרגישה פתאום מין פרץ מוזר של אנרגיה. היא מתהפכת לאט בחולשה, מתחילה לעלות לעמידה על ארבע, אך זה מאוחר מידי, כי הם כבר הספיקו להדביק את הקצב ולהגיע אליה, ושם זה נגמר.
כשהם סוגרים עליה.