אם סיסרא

אם סיסרא

היא שוב הסתכלה מבעד לחלון "איפה הוא?!" האם שוב לא הצליחה לעצור את הדמעות "הוא אמר שזה לא ייקח הרבה זמן, בסך הכול עוד מרד של העברים. אבל" היא המשיכה ללא קול "איפה הבן שלי?".
השרות נאנחו שוב, כבר שבוע סיסרא נעלם,וכל שליח שהם שולחים למצא אותו, חוזר אליהם בידיים ריקות. הוא היה אמור לחזור כבר, אבל הוא לא חזר, ואם הוא לא יחזור בזמן הקרוב…. מה הם יעשו? יהפכו לשפחות בארמון יבין במקרה הטוב, ובמקרה הרע…. בזכות סיסרא היה להם מעמד אדיר בממלכה. כמעט כל יום הן הוזמנו לסעוד על שולחן המלך, כל האצילים כיבדו אותם. אם סיסרא יחליט למות לו בחוסר אכפתיות משווע זה בהחלט לא יעזור להן.
"נו…" לחשה אחת מהשרות לאחרות "רעיון מה לאמר לה עכשיו? אתמול אמרנו לה אמרנו לה שהצבא של סיסרא התעכב בדרך בגלל הגשמים. שלשום שסיסרא רודף אחרי השאריות של צבא העברים. צריך משהו מקורי, שיתן לנו כמה ימים נוספים".
שרה אחרת ענתה בשקט: "יש לי רעיון. זה ישמע אמין יותר אם נאמר אותו יחד" היא לחשה אותו לאחרות
אם סיסרא שוב הסתכלה מבעד לחלון שפתיה נעות שוב ושוב ללא קול "איפה סיסרא?".
השרות התקרבו אליה. אחת הניחה יד מנחמת על כתפה, אחרת ליטפה את ידה ברוך, לא שהיא שמה לב אליהן, עיניה נעוצות היו במרחקים, מחפשות את ענן האבק שיעיד שבנה חזר.
"גברתי אל תדאגי, הם הביסו את המורדים האלה, הם תעכבים כדי לקחת מס מהעברים כעונש על המרד" היא המשיכה "עבדים, שפחות, בגדים צבעונים, תכשיטים".
שרה אחרת המשיכה אותה "הנה הוא יבוא ממש עוד מעט, הוא רק מתעכב כדי למצא בשבילך את הבגדים הכי יפים. את התכשיטים הכי יקרים", "אל תדאגי גבירתי" סיימה השלישית "הוא בדרך".
אבל אם סיסרא כבר הפסיקה לשמוע אותם. היא האמינה להן בימים הראשונים, אבל לא יותר מזה. היא לא הייתה מנותקת מהעולם, היא שמעה את הלחשושים , והמרגלים האישיים שלה אימתו אותם: התרחש טבח אדיר בנחל קישון, כה גדול עד שלא ניתן לזהות של מי הנופלים, של העברים, או של יבין. "אולי אפילו בנה…." חשבה לרגע ואז התעשתה: לא! היא חייבת להאמין! בנה לא היה יכול למות, הוא מגדולי הלוחמים בכל הממלכות, מפקד ושר צבא דגול, הוא לא יכל למות, לא ביד העברים האלה. "איפה אתה סיסרא?" בכתה האם "איפה שאתה לא תיהיה תחזור. בבקשה תחזור"