להתפרק, ככה זה מרגיש….

דמעות קטנות טפטפו על לחיי.
הכל מתפרק.
אנשים לא מבינים כמה נזק הם גורמים, כמה עצב ודיכאון הם מכניסים באנשים.
להודות באמת, זו לא הפעם הראשונה שאני חושבת על למות. באמת שלא.
כל פעם אמרתי לעצמי שאין סיבה לכך, כי יש עוד דברים שאני רוצה לעשות. אבל זה כל כך קשה להתקדם הלאה בכל פעם שיש כעסים, שיש ריבים מיותרים…
אני מנסה להתעלם, באמת.

יומני היקר, צר לי שככה פתחתי אותך, בעצב ואומללות. אני מקווה שבפעם הבאה אני אכתוב משהו יותר טוב.
אני לא מסוגלת להביט להם בעיניים ולהגיד להם שאני אוהבת אותם.
אני לא אנוכית, אני מעריכה את כל מה שהם עושים וזה… אבל לפעמים אני לא מרגישה קשורה, לפעמים אני מרגישה כמו מטרד במשפחה הזו.
אנשים אומרים לי שכדאי לדבר על הכל, אבל אני לא יכולה פשוט ליפול על בנאדם ולהתחיל לספר לו שקשה לי, שהפרצוף שלי תמיד מדכא כי כל הזמן רבים אצלי בבית, אני לא יכולה לספר שאני חושבת שלאמא שלי כבר נמאס, לפחות יותר משלוש פעמים היא איימה להתגרש.
אבל ברור שהיא לא מימשה את זה.
אני חושבת על אחותי הקטנה, בטח קשה לה לשמוע את ההורים שלה צועקים אחד על השני, אבל מצד שני, גם לא ממש אכפת לה כשצועקים עליי.
כל הראש שלי כואב והדמעות שלי לא מפסיקות לרדת. אני מנסה להפסיק, מזכירה לעצמי שאני יושבת שגן משחקים ציבורי, אבל אני פשוט לא מצליחה.
כל הרגשות שלי מתחילים להתערבב. אני מתחילה לשמוע את ה'אני' השני שלי מדברת. היא צועקת עליי ואומרת לי כמה טיפשה אני, ושהייתי צריכה להיפתר מעצמי. היא אומרת שאם אני אכאיב לעצמי אני אוכל לשכוח מהכאב, שזה יעזור לי להתקדם הלאה ולהיות יותר טובה.
אני מתפתה להקשיב לה, אך שוב מצליחה לקחת שליטה על עצמי.
"לא, זו לא הדרך, תעזבי אותי!" אני צועקת עליה, או בעצם, על עצמי.
אני מנסה לעצור את עצמי מלצרוח, מלאבד שליטה.
דברים ישנים צפים בי ואני מתחילה לנשום לאט, ואז עוברת לספר עד עשר.
הסתכלתי בשעון ושמתי לב שהגיע הזמן ללכת לחוג.
ברגע שנכנסתי וראיתי את הצוות הקבוע שנמצא איתי, ידעתי שהולכות להיות לי כמה שעות של אושר.
בכל אותו הזמן ניסיתי לצייר ולשכוח ממה שקרה, מהריב המטופש שלי עם אמא ושל כולם, אבל לא יכולתי.
כשהזמן עמד להיגמר ידעתי שאני אצטרך לחזור הביתה, אך המשכתי לשבת מול הציור שלי. סירבתי לקום.
בעשרים לתשע הבנתי שכדאי שאלך. נטלי בכל מקרה עומדת לסגור.
נכנסתי הביתה בשקט, מתעלמת מכל מה שהיה סביבי. רק על הדבר אחד חשבתי. על החדר שלי, ועל הכרית.