הגיגים- הקדמה ופרקים ראשונים

"הבט בעולם, חפש את הארבעה,
אותם הכוחות, מהם הוא נבנה.
לו ימצאו, והיו מובנים,
קולם שוב נשמע, עימם העוצמה.
שמע את הרוח, אמנם היא שקטה.
דוממת נושבת, אך לעיתים בחוזקה.
עוצמה בה, מוסתרת בחוכמה.
כחליל עץ, אך ידיים עליו,
קולו ענוג, ועימו השירה.
הבט אל האש, מה רב כוחה,
בוערת לוהבת, מרצדת אורה.
עוצמה בה, מוסתרת וגלויה.
כבן אנוש, אך מזון ינתן,
כוחו רב, ועימו העוצמה.
שמע את האדמה, התשמע את קולה,
בדממה מגדלת, ובשקט יופיה.
עוצמה בה, גלויה ופשוטה,
כלוחם הדגול, אך יתאמן,
בחן ילחם, ללא תבוסה.
הבט אל המים, תמיד בתנועה,
נקיים מהירים, זורמים בקבוצה,
עוצמה בהם, מוסתרת בטבעם,
כקבוצת אנשים, אך ליבם אחד,
לא ימוטו, כי מביאים הרפואה.
אלו הכוחות, יסודות ארבעה.
עוצמה בכולם, לו יובנו נכונה.
לו ישולבו, יתבטלו הם כולם.
אם יאוחדו,תתגלה הבריאה".
(שיר היסודות)

הקדמה
רבים חולפים על פני הדלת מבלי להבחין בדבר. זו רק עוד דלת מתכת האין כן? יש כמוה עוד עשרות, אך זו מיוחדת- זאת מעולם לא ראינו אותה נפתחת. אין זה דבר משונה, היש אדם שגילה את הדלתות? לעיתים נשמעות שמועות אפלות על הדלת, בעיקר על מנת להפחיד אחרים, אבל אלו לרוב אלו מתקבלות ברוב צחוק וטפיחות ידידותיות על השכם בתגובה לשטות הזו. עם זאת: עדיין לפעמים יועדף עיקוף על פני לעבור ליד הדלת. לפעמים הדלת נעלמת, אנו זוכרים שהיתה כאן, או חושבים כך. איש מלבדנו לא זוכר את זה, אבל היא אכן הייתה, לבני אנוש קל יותר להאמין בכך שדבר מעולם לא היה או קרה מאשר קרה דבר אשר ה"מדע" האהוב עליהם לא יכול להסביר. הדלת אינה עוד סתם דלת, זוהי דלת לצד אחר, עולם אחר. ככל שיורדים לעומק האדמה, כך הסבירות שהדלת שתפתח לא תהיה עוד "סתם דלת" היא גבוהה יותר.
לרוב מי שנכנס לא רואה שום דבר מיוחד- רק מסדרון ארוך, מואר ותו לא, אבל מרגע שמתחילים ללכת בו הוא נמשך ללא סוף, וללא דרך חזרה. לפעמים המסדרון מביא אל חדר, לפעמים מרוהט בפאר ולעיתים ערום מכל חפץ. לפעמים המסדרונות מתפצלים, אבל בסופו של דבר אין זה משנה באיזה מסדרון האדם ילך- הוא ילך לאיבוד בכל מקרה. הדבר הבטוח היחיד הוא שבסופם גם יש דלת, אך ספק אם מישהו באמת יצליח לברוח דרכה מהמבוך, היא פשוט מובילה לעוד מסדרון או חדר.
ההולכים במבוך ימצאו עצמם בשלב מסוים לפתע במבנה עצום בגודלו. כאן כמעט אין אור, עצם נשיאת האור היא סכנה. זהו משחק של זמן, האם הנודד יצליח למצוא חדר בטוח לפני שהמהלכים במסדרונות יתפסו אותו. איש לא ראה אותם מעולם, או ליתר דיוק מעולם לא שרד לספר על כך. האגדות מספרות שבעבר היה עם אשר גר באותו מקום, אך העולם קרס סביבם ולכן נמלטו למבנה עצום בגודלו. בשלב מסוים הגיעו המהלכים, לאט לאט השתלטו על הטירה עצמה, והפכוה למה שהיא כיום. על פי אותה אגדה אותו עם עדיין יושב בטירה, מתחבא ומנסה לשרוד. ישנם שני דלתות במקום זה, והן אינן מוסתרות-אחת בראש הטירה ושניה במרכזה. מראש הטירה לא ניתן לראות דבר מלבד סערה תמידית שמתחילה מהיכן שהבניין נגמר. הדלת הראשונה נמצאת במרכז הגג- היא מובילה חזרה אל עולם בני האדם. הדלת השנייה רחוקה יותר, במובנים רבים גם קשה יותר להגעה, היא במרכז הטירה- באולם הראשי. אותה הדלת מובילה ליקום אחר- נוראי יותר.
ישנם בודדים המצליחים למצוא את המקומות השלווים בעולם ההוא, הגנים אשר מרוב יופיים כל מילת יופי כגנאי להם. גם ערי האדירים נמצאות שם: וולהלא משכן הגיבורים, אסגרד עיר האלים, לוז אשר המוות לא ביקר בה מעולם. מקומות של יופי רפואה וחוכמה. אך גם שם, לעולם לא נעלמות, נמצאות שני הדלתות- אחת חזרה אל עולם בני האדם, ושניה אל היקום השני-האפל.
בסוף כל בני האנוש באי העולם נאלצים לעמוד מול שני הדלתות- אין ביכולתם כח לשהות בעולם המעבר זמן רב ועליהם לבחור: לחזור אל הביטחון והשקט, או להמשיך קדימה- אל האפלה. הדלת אל יקום האחר פשוטה מאוד, עשוית עץ. היה ניתן להתבלבל בינה לכל דלת אחרת אלמלא הפסל שמוצב לידה. הפסל נראה כאדם בעל תפארת והדר שמרכין את ראשו ובוכה, שני ידיו אוחזות בפניו. ככל שמתקרבים יותר אל הדלת והפסל מתחילים לשמוע לחישות, בהתחלה כרעש עמום ולאט לאט כקול ברור הקורא לעזוב את המקום ולברוח, שכן אין מכאן דרך חזרה. הקול הופך לזעקה ליד הדלת, זועק להם, אך מעטים אלו שהגיעו עד לדלת ולא ברחו עדיין אל עבר הדלת השנייה- המובילה אל עולמם השקט והבטוח. הרוב פתחו את הדלת ונכנסו בה, וכך חרצו את גורלם, שכן איש לא שב משם לעולם.
שכן עולם המעבר נמצא על גבול שני עולמות: עולם בני האדם, וניפלהיים-עולם האפלה.
ניפלהיים- עולם של אופל, של כאב. אגדות רבות מאמינות שנשמות החוטאים נשלחות לעונש באותו עולם, ומעטים הם אלו שהצליחו להימלט. האגדות צודקות, חלקית. אכן מעולם זה יש עדיין אפשרות להימלט, אך החשכה כה חזקה באותו עולם עד שכל השוהה בו אפילו רגע ליבו נזרע באפלה. אפילו אם יברח זה לא יצילו- סופו למות, או לחזור לאותו עולם, גורל זהה. עולם זה הוא משכן השדים ויצורים רבים, אפלים מהם. על פי אגדה עתיקה מסופר שבמרכז אותו עולם שוכנת עוצמה אדירה אשר לא נודע כמוהה, כח מעל כל דבר. אך לא היה אחד שזכה לספר על כך. בתקופה בה עסקו באומנות הזימון, והקריאה לעולמות, רבים מהמזמנים שהופתעו לראות שהשד שזימנו דמה מאוד לאחד מחבריהם שיצא במסע הארוך לחפש את המתנה העתיקה. איש לא קיבלה מעולם, לא שידוע עליו. איש לא חזר חי מאותו עולם. מלבד אחד. המורה שעצר את מלחמת הזמן, בקרב שנודע כעת כקרב המחוג.
בני אדם. יצורים כה מופלאים, חיים יותר מכל בעל חיים, אין להם שום הגנה טבעית מלבד שכלם והכוחות שהם מגייסים מהטבע. גילוי אחד רדף אחר. ככל שגילו יותר על העולם שלהם כך בני האנוש ניסו להתערב בו יותר, להכפיפו לרצונם. הם הצליחו ברבות השנים להרוס דברים רבים נעלים בעולמם-להכחיד יצורים רבים וכמעט להביא על עצמם כליה כשעולמם התחמם יתר על המידה. הם גילו אף את יסודות העולם, כיצד כל יצור בנוי וממה. זה לא הספיק להם. הם שלטו בשמיים ובים. במעמקי האדמה ובכוכבים אחרים. שורה של טעויות גרמה להם לגלות את האדיר מכל המדעים- מדע הזמן. בהתחלה ידע זה נשמר בסוד, ושומש רק לתצפיות ומבט זהיר על העבר. אך לא עבר זמן רב עד שהחוקרים התערבו במהלכים, ניסו למנוע רוע ומעשים שונים שנעשו לפני שנים רבות, ומשאירים מאחוריהם רק את הדברים אשר הם רצו שיקרו. יחד עם תחילת ההתערבות בזמן השתכלל המדע עד קצהו- כח האלים. היה בכוח המדענים, שעתה לקחו לעצמם את הכינוי כוהני המדע לעשות הכול, מלברוא מיני יצורים שנכחדו, לטייל כרצונם בכל נקודה בזמן ועד להחיות מתים.
איש לא ידע מתי פרצה המלחמה. יש אומרים שהאשם, או התודה נתונים לאחד החוקרים אשר גילה לבני האנוש את האמת – מדוע זיכרון האנשים כה עמום, מדוע יום אחד יקיריהם נעלמים מבלי שאיש מלבדם זוכרם, ויום אחר הם שוב חוזרים. מדוע ההיסטוריה לא נלמדת יותר, וכל מי שמנסה לשאול עליה נתקל בשתיקה. העם פרץ במרד, נגד מדעני הזמן. המדענים בתורם ניסו לחזור אחורה בזמן ולעצור מהמדען לגלות את סודותיהם לציבור. שם הם נתקלו במדענים אחרים אשר באו מהעתיד בוא המדען נרצח על פי פקודת המדענים מהזמן הנוכחי. כך התחילה מלחמת הזמן: כל צד נלחם עם צבאו בעבר, בהווה ובעתיד. המלחמה הייתה נצחית,, שכן לשני הצדדים היה כח שווה, ולא ניתן היה להכריע ביניהם. סיבת הקרב גם היא נשכחה עם הקרבות, מה שהותיר לשני הצבאות רק להילחם, עד שהצבא השני יובס. המלחמה נוהלה בזמן עצמו אשר הפך כה סבוך עד אשר התחיל לקרוס לתוך עצמו. ייתכן שזה היה באמת קורה, אלמלא המורה חזר אל העולם
המורה חזר אל העולם כשזה היה זקוק לו יותר מכל. הוא עצר את המלחמה בעזרת כוחות אשר לא נראו בעולם זמן רב. והחזיר לעמו את חכמת הכישוף העתיקה. הוא וידא בעזרת ברית אשר נכרתה מעבר לזמן עצמו שאדם לא ילחם שוב נגד רעהו. לאחר מכן הוא נפטר. אינו זקן ואינו צעיר, אך מי שהגיע זמנו למות. חייו כמו מותו הביאו לשלום ששרד יותר מאלף שנים.
אלף שנים חלפו, ועידן האור החל לעבור לאיטו לדמדומים. האופל שב התעורר בקראי היקום. מעטים עיניהם היו פקוחות מספיק כדי לראותו. אך קולותיהם הושתקו. איש לא רצה להאמין שתקופת השלווה הולכת להיגמר. בינתיים הצופים הציבו את הכלים על הלוח, מקווים שיספיקו להציב את כולם לפני שהמערכה תתחיל.

פרק א
"הבט לשקיעה: עוד לא עבר זמנה
בנשימתה האחרונה, אור מפיצה.
תדע למצאו? לראותו בבואו?
קבל מתנתה נצור אורה"

מנזר השורדים, יפן 1542

צעד אחד אחורה, אחד קדימה. תנועה כמעט לא מורגשת, אבל מונעת מהמקל לנחות על ראשו. צעיף בד שחור עטף את עיניו, מונע ממנו לראות ומאלץ אותו להרגיש את העולם בחושיו האחרים. הנבחן עמד במרכז אחד מאולמי המנזר, האולם הנעול. רגליו היחפות הרגישו רצפת עץ חלקה, אך לא משויפת יתר על המידה. הוא לא הרגיש שום אבק באוויר או שרידי לכלוך- מפליא כמה שהמקום השתמר יחסית לכך שמעולם לא נפתח בעשר השנים האחרונות.
איש מהנזירים לא נכנס לאולם הזה מעולם. רק אדם אחד-הסנאסיי, נכנס אל המקום ושמר על ניקיונו. זה היה אולם המבחן: המקום בו נקבע גורלך- האם כישוריך מוחך ושריריך מיומנים דים על מנת להיות לוחם. איש לא ידע מהו המבחן, והניסיונות לנחש מהו התעלו על עצמם, מתחילים מדקלום ה"נינג'ה ג'והקיי"-שמונה עשרה המיומנויות הנעלות, ומגיעים עד לביצוע כל קאטה וטכניקה ידועה ולא ידועה שקיימת. נכון לרגע זה הנבחן יכל לפטור את כל הניחושים הללו: לדקלם את השמונה עשר המיומנויות ידעו לדקלם אפילו הילדים בכפר הסמוך- שהיה מרחק קילומטרים ספורים בירידה מפותלת בהר. ביצוע כל קאטה- סדר פעולות ותנועות קצרות ששילובם יחד יכלו לשתק, להפיל, ואף להרוג, הוא נבחן על כך מדי יום. כל בוקר התחיל בתרגילי גמישות ומעבר מהיר על כל הקאטות שהכיר. הנבחן יכל עתה לבצע אותם בעניים עצומות, תלוי באוויר, מתוך שינה, והוא כבר נבחן על כך. בכל מקרה זה לא נדרש ממנו כרגע. הסנאסאיי אמר לו רק שני מילים לפני שהצעיף כיסה את עיניו והוא הוכנס לאולם: "לקי טסודזוקארו". תישאר בחיים.
הנבחן עמד, מחכה למבחן הבא. הוא שוב שמע את הבוחן עם המקל והתחמק ממנו, רק עתה הוא התגלגל לכיוונו, וסיים את הגלגול במכה ברגליו בבטן יריבו. המכה הפילה את יריבו, כשהנבחן מעליו. הנבחן תפס את צווארו של הנזיר הבוחן במרפקיו. הוא התחיל לחנוק בעדינות, אבל בחוזק את יריבו עד שהוא הרגיש את גוף יריבו מתרפה. הוא גישש ומצא את הנשק של יריבו ולקח אותו- הוא זכה ל בו -מקל ארוך, כשני מטר.
בו היה כלי נשק מסוכן, בעיקר לו. היה קשה עד בלתי אפשרי להילחם במקל ארוך במרחקים קצרים, למרות היעילות האין סופית שלו בהתקפה למרחק. עיניו מכוסות, הוא לא יכול לראות לאן הוא מכוון את המקל, פגיעה בקיר תשבית אותו לרגע שעלול להיות האחרון. מכה רחבה מדי עלולה להוציא את הבו מידיו. הוא המתין, מחזיק את המקל אופקי בשני ידיו, מחלק אותו לשלוש חלקים ארוכים. הנבחן לקח סיכון, הוא התחיל להכות באוויר שנמצא מסביבו, כל מכה מעודנת ומכוונת היטב, הוא חיכה לצליל הקליל של יריבו שיזוז, או אם יאיר מזלו: יתגונן מהמכה. כל תנועה המשיכה את קודמתה והתחברה לזו שאחריה, יוצרות ריקוד מהיר, שדבר לא עומד בפניו. רחש קל גילה שיריבו התחמק מהתקפתו. הנבחן לא גילה רמזים לכך שגילה את המיקום של היריב, אלא המשיך את הריקוד, ממשיך לעקוב אחרי צלילי תזוזת יריבו. כשהגיע למקום בו העריך שיריבו נמצא מאחוריו הוא שמע מקל מונף. בוחנו ציפה להכות בו כשהוא מפנה את גבו אליו. הנבחן הסתובב והניף את הבו בעוצמה בקשת לכיוון כלי הנשק של יריבו. הוא שמע את המקל מועף מידי הבוחן, סומך על כך שיריבו יהיה מופתע מהמלך הוא סיים את הקשת, ונעץ את מקלו כחנית ביריבו, הוא לא היה בטוח היכן פגע. הוא השתדל לא לפגוע בעוצמה, מכה כזו יכלה לרסק את הצלעות אם פגעה בחזה, או לגרום לדימום אם היה פוגע בבטן, דבר שהיה גורם למוות ארוך בעינויים. "אנטה דה שינדה",אתה מת, הנבחן אמר ועבר לעמידה זקופה, הבו מאונך אחוז ביד אחת. קולו היה חורקני במידת מה, הוא לא השתמש בו הרבה זמן.
משהו הושלך לעברו, הוא שמע והרגיש את הדבר עובר באוויר, חותך אותו משני צדדיו, כבד- חרב. לתפוס אותה היה החלק הקל. באותה מהירות בה תפס את החרב הוא הבין שיצטרך להילחם. לוחמה בעניים מכוסות שונה מכל לוחמה אחרת- הוא חייב לדייק-לא קשה לפגוע ביריב, מספיק לנופף בחרב לכל כיוון, אבל הוא ידע שמצפים ממנו לדבר אחר: לפגוע אבל לא לפצוע, לשתק אך לא להרוג. הדרך היחידה לבצע את זה הייתה לעצור כל תנועה, להקשיב לכל רחש. החריקה הקלה, תנודת האוויר הקלילה ביותר, צליל חלוש של אויר נשאף העידה על מישהו באזור, והעוצמה של הרעש תעיד על מרחקו. מישהו שבמקרה הזה היה אומן בעצמו- להילחם בו לא תהווה משימה קלה. הנזיר הניח מידיו את המקל וגלגל אותו לצד, חרב טובה תוכל לחתוך את המקל במהירות, ולא היה לו ספק שהחרבות כעת יהיו לכל הפחות חדות. הוא המתין.
לפתע הוא התגלגל אחורה, פועל יותר מהיר מחושיו. צליל הקטאנה של היריב הפוגעת ברצפה הגיע שניה לאחר מכן. הנבחן קפץ על רגליו ושיסף למטה, במקום בו שמע את החרב של יריבו פוגעת ברצפה. כצפוי הוא לא פגע בחרב, היריב מיומן מדי מכדי לעשות את הטעות הזאת ולהשאיר את החרב למטה. הוא לא טרח להשלים את השיסוף, מרגע שהגיע למקום בו העריך שהיה מרכז היריב הוא הרים את החרב בחדות למעלה וברגע האחרון הוא הפך את החרב לצידה השטוח. הוא פגע בכף יד, עכשיו יריבו סבל ממפרק כואב. צעד אחורה, משיכת החרב אחורה, והגנה צדית חסמה שיסוף לרוחב של יריבו. כצפוי יריבו התחיל למשוך אחורה את חרבו כדי לחזור לעמדת תקיפה. הנבחן כרע על ברך אחת ושיסף לרוחב בחרב לכיוון רגלי יריבו. שוב כצפוי הוא פגע בחרב אשר מיהרה לחסום אותו. הוא קפץ קדימה ולצד, מעריך שעתה נמצא מצדו של יריבו, חרבו נשלחה קדימה. הוא עצר אותה בזמן, מרגיש נגיעה קלה של חרבו בצוואר של יריבו. ניצחון.
הנבחן שמע ותפס את הנדן שהושלך לעברו, והתחיל את טקס סיום הקרב. הנזיר כרע על ברכיו, הנדן בשמאלו ויד ימין מכניסה את החרב אליו. הוא הניח את הנדן על הרצפה, צעד אחורה וקד ליריבו. גם אם הובס בקרב יריבו הוא רב אומן, סמוראי ששנים רבות שכלל את אומנותו והגיעה איתה לידי שלמות. היה זה כבוד להביסו. עתה במידה ויעבור את המבחן הסמוראי שבחן אותו יוכל להתגאות בכך שנוצח על ידי לוחם גדול ממנו. במידה והנזיר ייכשל, לא רק הנבחן יושם לקלון-אם ישרוד: אף הסמוראי שנוצח יאבד את כבודו, שהרי איך לוחם, אומן באומנות הלחימה, נוצח על ידי אדם שנכשל במבחנו שלו? רק הספוקו- התאבדות טקסית תחזיר לו את כבודו. זוהי אמונת הבושידו- אמונת הכבוד, המביאה כל דבר לידי שלמות. הנבחן לקח את החרב שקיבל ותלה אותה על כתפו. ייתכן שלא ישתמש בה, תלוי מה יידרש ממנו. אם החרב תישאר על הרצפה הוא יהיה שקול למת.
מקל התגלגל לרגלי הנבחן. לאחר בדיקה קלה הסתבר שזו מוצ'י יארי- חנית קצרה בעלת להב ישר. עכשיו הנבחן לא חיכה, הוא הסתער, החנית מוחזקת בשני ידיו, מחכה לנקב את גוף היריב. הוא עצר בפתאומיות, ובמקום לנעוץ את החנית עוד קצת, הוא סיבב אותה בשני ידיו מסביב כל גופו עד שעצר אותה- מוחזקת בשני ידיו באחיזת חרב- שני כפות הידיים מחזיקות בתחתית החנית, אגודלים לכיוון הלהב. הוא עמד דקה. יריבו עכשיו נזהר יותר ונמנע אפילו מהרחש הקלוש ביותר. הוא עבר לאחיזת בו- יד ימין מחזיקה בראש החנית. הוא המתין חצי דקה ואז ביצע את הקאטה: יד ימין מסתובבת כך שגב מפרק כף ידו פנה למעלה. היד עולה למעלה, החנית עתה ישרה מעל ראשו. יד שמאל תופסת בתחתית מקל החנית, ויד ימין גולשת אל אמצע המקל מנחיתה אותה על רצפת העץ. החנית נחבטה ברצפה ונהדפה מעט למעלה. הנבחן המשיך את התנועה ונעץ אותה קדימה. באופן מפתיע הוא היה צריך לעצור כדי לא לנקב את גוף המאסטר שבחן אותו עכשיו. כל כלי הנשק היו מושחזים היטב- היה זה כבוד למות למען אימון לוחם.
הנבחן הניח את היארי מידיו והמתין. רגלו הרגישה במשהו. הוא קיבל עכשיו כלי נשק אחד בלבד- והמבחן עכשיו היה ברור מאוד. הוא קיבל בו שוריקן- סכין קטנה ישרה וקהה, מיועדת להטלה. הוא יצטרך להרוג הפעם. הוא קיווה שיריבו לובש שריון מגן. משולי האולם התחילו מתופפים נסתרים לתופף. מכה ארוכה, ארוכה, קצרה, קצרה וארוכה. קצב שחוזר על עצמו ומסתיר כל רעש שהיה יכול להישמע. הנבחן שקע בתוך עולמו. הוא פיזר את מודעותו לחושיו בזה אחר זה, הראיה הלכה ראשונה, אחריו חוש השמיעה, הריח הטעם והתחושה מיהרו אחרי הקודמים. הוא צף בחשכה. הוא התרכז עכשיו בחוש השמיעה. הוא שמע את המתופפים, הם תופפו בשולי אולם ריבועי- שלוש בכל צד. הוא שמע את הנשיפות שלהם ונשיפות קלות שבקלות של עוד מספר אנשים בקצה האולם ממזרח אליו- ככל הנראה הסנאסאיי והבוחנים האחרים. משהו קלוש נע לידו, מסתובב סביבו, במרחק של כשני מטרים ממנו. מי שהסתובב נע בתנועה לא מחזורית, ככל הנראה מנצל את הזמן לתרגול תנועות שונות. איש לא ציפה שהוא, ולמען האמת אף אחד יצליח למצוא דרך לפגוע במטרה נעה בעיניים מכוסות. לפחות לא בפעם הראשונה. וגם אם כן- אין אדם חי בעולם שיכל לעשות זאת, לפזר את החושים והרגשות ולהתמקד באחד בלבד, בפחות משבריר שניה. חוץ ממנו. זו הייתה תמיד אחת מהיכולות שלו. היכולת השנייה הייתה פיצול חשיבה. בעוד חלק אחד ממשיך לעקוב אחרי תנועת האדם לידו, מחשב איפה גופו ומרכז גופו, חלק אחר החזיר את התחושה לידו האוחזת בשוריקן. היד כיוונה וכמעט השליכה, מכוונת אל הצוואר. הנבחן עצר ברגע האחרון, והפך את השוריקן, פוגע באותו מקום, אבל עם העץ עצמו, ולא עם הלהב. להרוג לא הייתה דרך הבושידו- אין שום כבוד בנטילת חיים של אדם שאינו איים עליך.
הנבחן חזר לעמוד זקוף. הוא התקדם לעבר האנשים שהעריך כבוחניו. הוא כרע על הרצפה, מחכה שיתפנו אליו. משהו הסיר את הצעיף מעיניו מגלה לו שהעריך נכונה את גודל האולם ואנשיו. מתופפים אכן ישבו, תופים אחוזים בין רגליהם. בוחניו היו תשעה במספרם, שביניהם היו מוכר לו רק מורו- הסנאסאיי, אדון המנזר. שאר האנשים לא היו מוכרים, ככל הנראה הגיעו במיוחד כדי לבחון אותו, כל אחד מגיע ממקום אחר. ייתכן שחלקם בעלי אחוזות- סמוראים- משרתי הקיסר. אדון המנזר לא היה לנו מעמד מיוחד בחוץ, מלבד האחריות על המנזר כמובן, אבל הוא כמו רבים אחרים הלך בדרך הבושידו, מקיים את קוד הסמוראים. סמוראי בסתר.
הסנאסיי נעמד והביא לו זוג חרבות בנרתיק בד, כרוכות יחד -הדאישו, קאטנה ווקיזאשי, חרב ארוכה וקצרה. אשתו ופילגשו של הסמוראי. הנבחן שלף את הקאטנה וראה את שמו חרות עליה. עתה הוא לא נזיר, לא מתלמד, אלא מאסטר- הראוי לשם אשר יפחדו ממנו ויראו מפניו. שמא לשמחתו, שמא לצערו השתמר לו שמו הישן, שעמו הגיע למנזר- גר. שם לא שגרתי אבל כיום יפן הייתה מרובה במהגרים שהגיעו מאי שם בעולם- שמו לא היה יותר משונה משאר השמות.
את הטקס השקט קרע רצף ארוך של דפיקות בדלת האולם: קצר, ארוך ארוך קצר, הפסקה. קצר, הפסקה. קצר, ארוך קצר קצר, הפסקה. ושלושה דפיקות קצרות. אורך הדפיקות וסדרם היוו קוד שפותח במנזר, והיווה דרך מהירה למסור הודעות בלא להיכנס למקום בו נוכחות צד שלישי עלולה להפריע. הקוד המסוים הזה סימן שיש פולש במנזר. הנזירים- מגדול ועד קטון ידעו שאין להפריע את מנוחת המאסטרים אלא בנושא חשוב מאוד- בואו של מבקר שאז המנזר עבר שינוי מקצה לקצה והפך למקדש מבודד של שינטו. הסמוראים הפכו לנרדפים כעת. הקיסר שעלה לשלטון רדף אחריהם, והיה לו פשוט יותר לשעבד או להרוג את את מי שחשד בהם כבוגדים מאשר לבדוק האם דבר זה נכון בפועל. אם יתגלה שיש מקום המכשיר לוחמים, או עוסק בלימוד לחימה ואינו מאושר בידי הקיסר, ספק אם הוא יהיה מרוצה מכך. לא היה קשה לגלות ממרחק רב אם אדם עולה אל המנזר, כך שהיה די והותר זמן לשנות את תדמית המנזר. אמנם כעת הדפיקות סימנו שהגיע פולש. איש לא יכל להגיע למנזר בלא להתגלות זמן רב מראש. כמו כן: אם זה היה פולש רגיל לרוב הוא לא היה שורד, ואף הנזירים לא דיווחו אם היו כאלה. פולש למנזר סימן התרשלות בשמירה, ומתוך הסכמה שקטה הוסכם שיתעלמו מהפולשים, כל עוד הם יטופלו בשקט. איש חוץ מאנשי המנזר ובודדים נוספים ידעו על מטרתו האמתית של המנזר- הכשרת שרידי השינובי, אנשי הקוגה שו, שחוסלו על ידי אודו נובונאגה, שליטה ומאחדה של יפן, הקיסר כפי שכונה היום. נובונאגה הרג והשמיד את אנשי השינובי וכפריהם, מלבד חבורה קטנה מהאיגה שו אשר מכרו למראית עין את שירותיהם לו. הסיבה לחיסול הייתה משימה אחת יותר מדי שהקוגה שו והאיגה שו קיבלו על עצמם. גאוותם ועוצמתם הפכו אותם ברבות הימים ללוחמים שכירים, שפעלו הן מתוך רצון לצדק והן מרווחם שלהם. הם החליטו לקבל משימה להשמיד פלוגה מצבאו של נובונאגה. השכר היה טוב, המטרה צודקת- הרתעת השליט החדש מלאחד בכח את איי יפן, משימה שלא הצליחה מעולם והייתה אכזרית מאוד כלפי התושבים. הסתבר באופן מפתיע שהוא לא אהב את הרעיון במיוחד.
רצף הדפיקות חזר על עצמו. מדגיש את נחיצותו. כל המאסטרים קמו ורצו אל הדלת, ידיהם כבר על מוכנות לשלוף את חרבם. בשל מיקומו גר היה בראשם. חדר המבחן אמנם היה במעמקי המנזר, אבל בתור מי שגדל במקום ההוא מאז ילדותו גר לא היה זקוק לאור. הוא הכיר את גרמי המדרגות על בוריים. כל המנזרים היו זהים, במהותם. בכל גרם מדרגות או מסדרון היה מוחבא קרש מנגן שמתחתיו נמשכו מיתרים למספר מקומות במנזר. עם אדם או נזיר היה מגיע למקום שהוא לא צריך להסתובב בו עוצמת הצעד על העץ הרעידה את המיתרים, מייצרת צלילים שנמשכו בכל המנזר. איש לא קישר את הצלילים האלו לדבר אחר- בשביל כל העולם זה היה מקדש. מי מכיר את דרכיו?. מסדרונות העץ הוארו בעזרת השמש או הירח. לעיתים רחוקות הדליקו לפידים במקום. חלונות רחבים האירו את כל המסדרונות בזמן שגר והמאסטרים רצו מאחוריו, מתעלמים מהכול חוץ מהצורך שהוציא אותם, והפסיק את טקס המבחן. בהתחלה הוא לא הבין מה קרה, עד שראה דמות אדם לבנה כולה עומדת בחורשה שהיוותה את היציאה היחידה מהמנזר. חצר המנזר הייתה אדמה פתוחה לחלוטין, מלבד שביל ישר של אבנים מרוצפות שחיבר בין פתח המנזר לשער הכניסה. המנזר המסוים הזה היה בנוי ממספר בניינים שהחילו בין היתר את מגורי הנזירים ומספר גינות קטנות שמהם סופק האוכל למנזר. מכיוון שלא הייתה דרך גישה מהצד השני של הפסגה- אלא אם כן מישהו יכל לעוף: איש לא ידע שהיו יותר משלושה גינות קטנות, והיו מספר שדות שטוחים בהם הנזירים למדו דברים אחרים חוץ מחוכמת האלים. שער היציאה השקיף על תהום מיוערת מתחתיו. הוא ושני השערים מצפון ומדרום נבנו יותר על פי המסורת מאשר יישום מעשי. בהתחלה גר העלה בדעתו שהדמות זוהרת או מפיצה אור, אך הסתבר שלא. בגדי היצור היו לבנים לחלוטין, ונורא מזה: לא היה לכלוך על בגדי הדמות, שום כתמי לכלוך או זיעה. שערה החום בהיר שגלש על צווארה הלבן היה נקי, כאילו הרגע נרחץ ונמשך בשמן. איש לא יכל להגיע דרך למנזר בלא מאמץ רב. גר שלף את חרבו, זה לא אדם, זה אחד מהשדים המסתובבים בעולם. בימים אלה איש לא יופתע אם גם שדים יתחילו להסתובב עם נובונאגה. שניה לפני שהסתער הדמות הסתובבה. זה היה אדם בגובה ממוצע- לבוש חלוק לבן, שכיסה את כל גופו. היה ניתן לראות שצבע עורו בהיר מאוד. פניו היו ארוכים ורזים, קלסתר פנים די מעוצב, עיניו ושערו צבעם חום כהה. הוא לא היה בן יפן, אפילו לא דמה לאחד המהגרים. הזר הביט היישר בעיניו, "נשוב להיפגש בקרוב" אמר ביפנית ברורה לפני שנעמד זקוף, רגליו צמודות וידיו שלובות ונעלם מהעין.
החרב של גר עצרה במקום בו עד לפני רגע היה הצוואר של הזר. חצר המנזר הייתה שקטה. היה זה מאותם הרגעים בו העולם קופא: דבר לא נע. כל תנועה וכל רחש באים בתורם- מציגים את עצמך בפניהם, ומחכים עד שתגמור ללמוד אותם, ואז ימשיכו הם בדרכם. שניות הופכות לדקות. הזמן הוא נצח. הוא ראה את עצמו מהצד: נזיר לבוש לבן, עד היום חסר ייחוד ושם, ואילו כעת הוא נשק. מבלי להסיט את מבטו הוא רה גם את בוחניו- הסמוראים עמדו מאחור, משותקים כמו שאר הנזירים, או שמא ממתינים לראות מה הוא יעשה. זה לא היה חשוב.
"מצאו אותו" דיבר גר, מסתובב ומחזיר את החרב בתנועה חלקה לנדנה, "הוא לא הספיק להתרחק", הוא שיחק עם המידע שהם ראו, הרי הזר לא יכול היה להיעלם נכון? כנראה הוא השתמש בתכסיס כלשהו. מכה קטנה בנקודה הזאת תמשיך לגרום להם להאמין בשקר שהם עצמם יצרו. "אתם מדווחים ישירות אלי". הוא הלך אל שער הכניסה, מפזר אנשים באקראי לחפש באזורים שונים, כמה נשלחו ליער, כמה לסקור את פנים המנזר- בעיקר את הצעירים והקשישים. הוא עצמו נשאר בפתח, במקום בו יהיה קל למצוא אותו. הוא התעלם מהמבטים של הבודדים שעוד נותרו בחצר ופיזר את חושיו, נותן להם להירגע בעוד הוא מקשיב לכל רחש מסביב. האוזניים התעלמו מהסמוראים האחרים, הם לא היו חשובים כעת.

פרק ב
1007 לסוף המלחמה, האקדמיה, אוונדל
"האדמה היוצרת, היא מהותך
. האש המחשלת, תברך את שורדה
המים המחשלים, חלק ממך
רוח הגבורה תשרה בך

השלב השני בלחש הסתיים. מול אליסיאל הייתה עכשיו חרב מתכת, ארוכה וחדה. עד לפני מספר דקות הדברים היחידים שהיו מולו זה אבנים אקראיות שהובאו לו על ידי תלמידיו. הרב מג עמד בפני התלמידים שלו באחד הגנים של האקדמיה. האקדמיה הייתה עיר שחיה והתקיימה בפני עצמה. יש רבים שהיו קוראים לה מרכז העולם, או ליתר דיוק מרכז תרבות העולם, אבל התיאור המדויק יותר היה- שליטי העולם- כינוי שלא היה מומלץ להזכיר בפני המכשפים, הם די אהבו לראות בעצמם יועצים. בפועל בעולם בו הכול היה מבוסס על כישוף, המכשפים שלטו. מספר הגנים שהיו באקדמיה היה עצום, ומספיק כדי שאדם יוכל ללכת לאיבוד בהם ימים לפני שיימצא בטעות. הגן המסוים הזה היה לא מעובד ויותר הזכיר אדמה טרשית מאשר התיאור הרגיל של "עשב ועצים פורחים", ואלמלא המגדלים שנישאו במרחק של פחות מחצי קילומטר היה אפשר לחשוב שהם קרובים למדבר. הדרואידים ידעו את עבודתם.
אליסיאל עמד מול חמישה עשר חניכים, מעט פחות מלפני מספר חודשים – בהתחלה היו לו אולם שלם מהם. היחסים בינו לבין המרצים האחרים היו הדדיים במובן מסוים: הם שלחו אליו כל שנה תלמידים מוכשרים שלדעתם יש סיכוי שיוכלו להיות בין יחידי הסגולה שניחנו בכישרון שלו, והוא בדרך כלל החזיר להם אותם אחרי מספר ימים או חודשים. מעטים יכלו להפוך למגים.
הכישוף הקסם, וכל שאר השמות נבעו ועדיין נובעים בסופו של דבר מהגדרה. איך העולם מוגדר, איך הדברים קיימים. אם אדם מסתכל על דבר הוא נותן לו הגדרה: הוא חייב אחרת לדבר אין משמעות. האם האדם מסוגל ליצור משמעות? לבוא לכפוף משמעות שעד לרגע לא הייתה קיימת? לא. אין דבר שנוצר יש מאין. וזהו הכלל הראשון של הכישוף "אין דבר יש מאין". הכלל השני שהוא זה שהביא לכך שמספר מתמטיקאים ניסו לחשב את קצב צניחת התלמידים שלו והגיעו למסקנה שזה בערך אחד וחצי ליום. התעקשותם על החצי הייתה משעשעת. עם זאת כל שנה נשארו אצלו פחות משלושים תלמידים עד סוף שנת האקדמיה. הכלל השני "הכישוף נובע מהגדרת המציאות". היכולת להבין את המציאות היא יכולת נרכשת, אבל היישום השתנה בין כל אחד. מעטים הבינו את העולם. בודדים באמת מבינים את העולם בו הם חיים. התאוריה השלטת הייתה שהעולם בנוי מארבעה יסודות: אויר אדמה אש ומים. ארבעה כוחות שעובדים ומתנגדים אחד לשני. האקדמיה לימדה הכול. היא לקחה כל מדע שיכלה, חקרה למדה ויישמה אותו. לאחר אלף שנה של פעילות תלמיד שהתקבל לאקדמיה גם אם לא הצליח בכיתה מסוימת יכל להגיע למקום אחר, בו כשרונו יצא לפועל. הכלל השלישי היה כלל שנבע ישירות מהכלל השני, והיה שייך למדע הכישוף "כל יסוד לא יכול להתערב ביסוד אחר". אין אפשרות לערבב אש במים או במים באש. אויר מבטל את האדמה, אך אש שורף אותו, ומים אשר מכבים את הלהבה נספגים בקלות באדמה. היו בודדים אשר יכלו ללמוד להבין שהיסודות יכולים להתחבר- ורובם ישבו מולו עכשיו. השלב הראשון היה הבדיקה האם יכולים לקרא ליותר מיסוד אחר מתוך הארבע. השלב השני היה לראות מה אפשר לגרום להם לעשות עם זה.
כל התלמידים אשר ישבו מולו הוכיחו שהם מסוגלים לקרא ליותר מיסוד אחד. חלקם לארבעתם, ואילו חלק רק לשניים. חלקם לא ידעו שהם עשו את זה, אבל הוא ידע, והרגיש. ההילה שנבעה מהם השתנתה, וזה לא היה דבר קל לפספוס.
היום הוא הוציא אותם מהכיתה לגן, והורה להם להביא לו אבן אחת לבחירתם. בסופו של דבר הוא לא היה צריך את האבנים- לו הוא היה צריך חרב- למרות שבעולם כיום היא מיותרת לחלוטין, אלא אם כן מישהו רוצה לחטוב עצים בצורה מרתקת ולהסתבך בצורה מרתקת עוד יותר עם הדרואידים שהיו מוכנים להרוג את מי שהעז לפגוע בטבע- האדמה הייתה מספיקה די והותר, אבל האבנים הקלו על היצירה. מטרת הרב מג הייתה להוכיח שניתן להשתמש בכל היסודות על מנת לשלוט בדבר שהוא לכאורה נחלת יסוד אחד. במקרה כאן: שימוש באבנים שמקורם באדמה, מעט אלכימיה לשנות את האבנים למטילי מתכת, ושלושת היסודות האחרים שמשתלבים בעיצוב החרב מהמתכת. השלב הראשון היה להפוך את האבנים למתכת. השלב השני היה עיצוב החרב מהחומרים לרשותו, ואילו האחרון: הדגמה, והשמדת הלהב.
הרב מג הרים את החרב, נמתח, ונעמד בעמדת קרב. הוא הביט במהירות על פני תלמידיו , המופתעים – הרב מג אמנם היה אדם טוב, מורה שאין שני לו, למרות שכמה מרצות כן טענו לתואר, אבל הוא לא נראה כמו מי שאי פעם יכל או עסק בלימודי החרב.
קשה היה לתאר את אליסיאל. מצד אחד הוא לא היה רזה, אבל גם אינו שמן. הוא היה גבוה מרוב האנשים, ועם זאת היו לו כמה תלמידים גבוהים ממנו. שערו היה גוון לא מוגדר בין חום לשחור, וממבט טכני: לא היה ניתן לראות יותר שרירים מאשר נדרשו לו להרמת ספר. הקשר בינו לבין הלוחמים של זרקסס, שצוירו כמטילי אימה בכל קרב או החיילים ששמרו על הסדר ברחובות אמנם אומנו בכל נשק אפשרי מכיוון שלא הייתה להם יכולת כישוף היה מקרי בהחלט, הם היו הרבה יותר שריריים מהרב מג לפניהם.
"מי מוכן לדו קרב כרגע"? הקול של אליסיאל, משועשע לחלוטין הקפיץ את כולם. "סוריס? הספקת ללמוד מעט את החרב לפני שעזבת את אימוני הצבא"?" סוריס הנהן בהלם. איש לא ידע שהוא היה מועמד להיות חייל, דבר שבהחלט לא בייש, אלא רק הביא כבוד ובכל זאת דבר לא מקובל לעזוב אותם, ובייחוד הרב מג לא היה אמור לדעת.
"אני חושב שיש כאן עוד מספיק מתכת לעוד חרב" אמר אליסיאל וחזר על הלחשים במהירות. הוא הושיט את שני החרבות לסוריס בעודו ממשיך לדבר "עד עכשיו ראינו שלמרות הכלל השלישי של הכישוף, שאנחנו לא מסוגלים לשלב יסודות, הצלחנו לבוא לשלב את כל היסודות אל דבר אחד. בהתחלה שינינו את האבנים- שכמו שראיתם כל אבן שונה מעט מאחרת- למתכת. כאן חשוב שתזכרו את הכלל השביעי של האלכימיה "חומר ששונה מהותית לא יציב". אנחנו שינינו יסוד אדמה אחד ליסוד אחר ממאה ושלושים יסודות האדמה . ככל שהעוצמה שהושקעה בשינוי היסוד היא חזקה יותר, היסוד יישאר שונה יותר זמן. אם כבר לא מומלץ לכם להפוך עופרת לזהב אם מישהו שמע את האגדות על כך שזו מהותה מטרת האלכימיה" אליסיאל פשוט אהב לנגן על מיתרים של מסורות "תשכחו מזה: העופרת יקרה מאוד כיום והיא משמשת להגנה מהרדיואקטיביות שתקבלו בכמויות אם היסוד יתחיל להתפרק לכם בידיים, אם כי אני אישית הייתי מפחד יותר שרגע לפני שתכו במישהו עם החרב היא תתפרק לרסיסים. כדי לשנות יסודות תשתמשו במשוואות אלכימיות, תחום מרתק להפליא אם יותר לי לציין. יש שם דרכים פשוט נעלות איך לשנות יסודות בלי נזקים". הרב מג לקח נשימה "ונחזור לנושא. מה היה קורה לו היינו מדלגים על השלב הראשון, ופשוט היינו מושכים כל מתכת זמינה מהאבנים ומהאוויר לצורך יצירת החרב?" אחד התלמידים נעמד "ספק אם היה באבנים האלה מספיק מתכת אפילו לייצור גוש במשקל החרב, רב מג. מעבר לכך: הדבר והכוח שהדבר ידרוש הוא גדול הרבה יותר מלשנות את האבנים למתכת" אליסיאל הנהן. אכאון היה נוקב כתמיד. "ואיך אני יודע ששינוי יסוד אחד לאחר, הוא קל יותר מאיסוף היסוד מסביבי?" קצת במפתיע סוריס ענה: "על פי השוואה בין משוואות לינדמן ומריוס. על פי לינדמן כמות הכוח הנדרשת לייצור גרם אחד של יסודות האדמה שווה למידת נדירותו כפול הכוח הנדרש לגרירת אטום אחד שזהו קבוע לכל יסוד, הקבוע עולה בצורה מעריכית ככל שהמרחק עולה. על פי מריוס על מנת לשנות יסוד אחד מיסוד אחר עלינו להוסיף או להוריד אנרגיה לכל אטום שברצוננו לשנות. אם כך כמות הכוח הנדרשת לשינוי יסוד אחד מאחר שווה לקבוע היסוד כפול מספר האטומים שברצוננו לשנות, כפול כמות השוני בין שני היסודות, להוסיף את קבוע ביצוע ההתמרה שזהה תמיד. אפילו אם נהפוך את משוואת מריוס לתצוגת גרמים, זוהי מכפלה נוספת. בהשוואה בין שני הגרפים ככל שנרצה לשנות יותר אטומים שיטת מריוס עדיפה.". אליסיאל הנהן בהערכה. התלמיד לידו כמסתבר לא רק גוש שרירים, לכל הפחות גם המח היה מאומן היטב. "ומקרי הקיצון?" שאל המכשף. "מתכת מבושלת ומבעבעת, ומימן" תאיז אמרה את זה בקול כל-כך רציני עד שכולם קרסו מצחוק כששמעו את המילה "מבושלת", משאיר את הנערה הצנומה עם שיער הלהבה לנסות להבין מה בדיוק קרה כרגע, והאם יכול להיות שקיימים מילים שיכולים לעורר צחוק אקראי. אליסיאל המתין עד שתלמידיו יירגעו מעט ואז ענה "משעשע, אבל נכון. אם יש לנו את היסוד בכמות גדולה מסביבנו, אז אנו מבטלים את בעיית הנדירות במשוואתו של לינדמן, וכמובן מידת המרחק הינה זעירה כאן. אצל מריוס לא נזכה לאותם הנחות. לכן במקרה ויש לנו את היסוד במרחק ידוע מאתנו עדיף יהיה לזמן אותו. מימן הוא יסוד האדמה הקטן ביותר, אשר מתחתיו ישנה רק אנרגיה. אמנם היסוד די זמין אבל על פי מריוס השוני בין היסודות הוא תמיד יהיה גדול מאוד. לכן עדיף לנסות את משוואת לינדמן. אין גבול להוספת אנרגיה ליסודות אבל לא הצלחנו ליצור יותר ממאה ושלושים יסודות, חלקם יציבים פחות מדקה. ובכל מקרה, כאן היה עדיף להמיר את היסודות אף אם נסתכן בחוסר יציבות, ולכן…."
"משוואות המרה"? תאיז קטעה אותו כמעט מבלי לשים לב, הפנים שלה מהורהרות. פתאום היא שמה לב שכולם מביטים בה, הסמיקה וגמגמה "למה לא ניתן להשתמש ברונה או בעקרון ההמרה? על פיו ככל שהזיקה בין שני חומרים גדולה יותר עולה הסיכוי שההמרה תצליח".
"רונות?" שאל אליסיאל וענה לעצמו "ברונה הכוח הוא לא שלך. את מזמנת את הכוח – פותחת פתח דרכו הכוח עובר ומשפיע על העולם. אבל להשתמש בהם על מנת ליצור דבר שנמצא במחשבתך? הרונות תובעניות. כל רונה צריכה להיות מצוירת בדיוק רב, אחרת היא לא תעבוד. גם אם תציירי רונה יהיו לה משמעויות רבות שאת חייבת להכיר את כולם, אחרת היא עלולה לעבוד שונה משחשבת. נניח שיש לך רונה פשוטה: טיווז. הרונה מסמלת כבוד צדק ומנהיגות. האם נוכל לומר שהיא מסמלת לוחם? כן. נוכל לומר שכלי הנשק שבעזרתו מתבצע הצדק הוא חרב? כן" אליסיאל צייר את הרונה, אצבעו נעה במהירות. מציירת T הדומה יותר לחנית- הקיו העליון הוא V הפוך. בתנועה מהירה הוא הוסיף קיו אחד נוסף- מסמל את הניצב. הוא הפך את ידו הימנית והחזיק אותה אוחזת את הרונה בקיו הקטן שהוסיף. הוא הפנה את פניו לסוריס "תקוף". סוריס הופתע אבל שמט את אחת החרבות והסתער על הרב מג. אליסיאל הגן בעזרת החרב החדשה. במובנים רבים הוא הופתע שהרונה פעלה כמו שציפה. הוא לא אהב את התחום הזה. שונה מדי, יותר מדי תלוי במחשבתך כרגע. אליסיאל הסיט את המכה הקלילה של סוריס. הוא החליף איתו מספר מהלומות מהירות- יותר בשביל התצוגה מאשר בשביל יעד אמיתי כלשהו והחווה לסוריס לעצור. הרב מג פנה אל תאיז "בכל מקום בעולם קיימת אנרגיה. וכל דבר דורש אותה. בעוד שניתן לחשב את האנרגיות הנדרשות מהיסודות, קשה לחזות את הכח שיידרש על מנת להפעיל את הרונה. כשרק התחילו לחקור את הנושא מספר חוקרים נשרפו על מנת לספק כח לרונה שהם זימנו היה זהה לכמות החוקרים שהרונה זימנו לא פעלה כי אמונתם לא הייתה מקובעת מספיק. הרונה גם לא קיימת לנצח. אם את מכירה רונה מדויקת ולזמן קצר, אז כן, הרונות יעילות יותר. אבל לרוב קשה למצוא מקרים בו יש לך זמן ללמוד את הרונות לפני שאת מיישמת אותם. תוסיפי לזה שיכולות להיות מעל שלושים רונות שונות לאש, כל אחת עם משמעות מעט שונה ולכן כל הנושא לא תמיד יעיל". אליסיאל עבר לנושא השני "המרה זה דבר טוב. אבל עם מה תממשי אותו? הדבר היחיד שמסוגל לבצע את זה למיטב ידיעתי זה שימוש ברוחות. את מוכנה לעקרון השוויון: הקרבה תמורת תמורה, או לכך שהחפץ יכול להגיע מכל מקום שהוא, מכל מקום?". הרב מג עצר לרגע "את יכולה לצוות על רוח להביא לך חרב, והיא תיקח אותה מחברך שנלחם ועכשיו הוא לא יוכל להגן על עצמו, לבקש ערמת אבנים להשלים בניית חומה, והרוח אכן תביא אותם – מיסוד החומה שתקרוס עלייך רגע לאחר מכן. עלייך תמיד להיות בשליטה, אסור לך לסמוך על דעתם ושיקולם. כן" הוא סייג "יש רוחות שינסו לעזור לך כמה שאפשר, אבל האם כדאי לקחת את הסיכון? זו שאלה שכל מי שעוסק בזימון רוחות שואל את עצמו, מתי תבוא הרוח הלא נכונה ואני אטעה".
אליסיאל חזר לנושא הכללי "כל מקרה לגופו. בכל מצב נבחר את הדרך היעילה ביותר על מנת להשיג את המטרה המבוקשת. סוריס" הרב מג שוב פנה אליו "הרגשת את החרבות, ונלחמת נגד חרב מרונות. מה דעתך על החרבות?". התלמיד נעמד: "נוחות, אבל לא מיוחדות. אלו היו רק חרבות". "ואיך היה להילחם נגד חרב הרונות?" המשיך לשאול הרב -מג. "כל מכה שהיתה אמורה לשבור את החרב, להפיל או להעיף אותה נתקלה במכה בכח זהה, ויסלח לי על דברי המורה, אך זה לא נראה שלרב מג ישנו מספיק כח על מנת למנוע מהדברים הללו לקרות". אליסיאל ענה מיד, חוסך את שניית הסקרנות של תלמידיו מה תהיה תגובתו "אני חולק על סוף הדברים" אמר משועשע, לא היה לסוריס מושג כמה כח הוא יכל לגייס ברגע, אולי זאת אחת הבעיות באמץ: קשה לשמור את הכוח זמן רב. "אבל אתה צודק. החרבות שנוצרו מהיסודות באופן מפתיע באמת חרבות, מה שאנו קוראים ומבינים בתור חרבות". תלמידיו עכשיו התמקדו בו "החרב שנוצרה מהרונות נוצרה מרצוני, וזו הייתה סיבת קיומה. לאחר ציור הרונות חייבים להאמין בכל רגע שהרונה נכונה ומתקיימת. אם האמונה נשברת: הרונה תישבר גם כן ובמקרה שלנו: החרב תיעלם. בזמן שנלחמנו כל מכה שהייתי צריך לחסום הייתי צריך להאמין שהחרב עדיין אצלי – למרות שהיא כבר הייתה אמורה להיות כבר כמה מטרים מאחורי. הדבר דורש אמונה חזקה מאוד, שאמונה דומה תצטרכו עכשיו בזימון היסודות". כן. הוא משך את תשומת ליבם.
"המשימה שלכם לחצי שעה שנותרה היא להסתובב בגן המדברי כאן, לבחור אבן, ולנסות לשנות אותה". אליסיאל התחיל להסתובב במעגל, בעודו מדבר רגליו התחילו לשרטט רונה "הטבע של כל אבן הוא אדמה. אדמה היא קבועה, לא משתנה. כולכם למדתם לקרא בשעת הצורך ליותר מיסוד אחד. נסו את זה עכשיו. תנו לאבן טבע של יסוד אחר. יש לכם עשרים דקות, בהצלחה".
תלמידיו קמו במהירות והתפזרו ברחבי הגן, מחפשים פינה שקטה בה הם יוכלו למצוא אבן כלשהי ולנסות לקרא ליסוד אותו הם זימנו בעבר. אליסיאל רצה לדבר איתם גם על דרכי הביטול של מה שנוצר, אבל בשלב מסוים יצא שהוא הזכיר את העקרונות של זה. הוא כבר ימצא זמן אחר בו יסביר את שיטות ביטול טבעי היסודות. תלמידיו יבינו את זה טוב יותר לאחר שהם יתנסו בהשראת טבעים בעצמם. בינתיים הוא, או ליתר דיוק רגליו, סיימו את ציור הרונה. מעגל שבתוכו הייתה רונת שלילה וביטול שאשתו פיתחה. רונה פשוטה מאוד, מהירה מאוד, והחשוב מכל: איש לא הכיר אותה. ככל שהרונה הייתה פשוטה יותר היא הייתה גם ברורה יותר. לא היה לו כח להפוך את הלחש שלו, זה לא היה מעניין. הוא בהחלט רצה לבדוק את הרונה החדשה, והוא קיווה שאשתו לא החביאה שם תעלול כלשהו. הרונה האחרונה שגילתה ולאחר מספר הפצרות גילתה גם לו אמנם עשתה את מה שהיא אמרה שיקרה: יצרה אור ממוקד שדמה לתאורת פנס, רק שכחה להזכיר שהגבות שלו בסכנה. לפחות זו לא הייתה כמו ההיא בה הוא הסתובב שבוע שלם בלי לדעת שיש לו הילה מעל הראש בצורת מעגל. לאחר שגילה את זה, זה בהחלט הסביר למה חצי מהאקדמיה שאלה אותו איפה השאיר את הכנפיים שלו. הרב מג נעץ את החרבות מוצלבות במרכז המעגל: מרכז האות'לן, התרחק והפעיל את מעגל הרונות. הרונה עבדה. תוך מספר רגעים כל היסודות חזרו לתצורתם הראשונית לפני שהופעל עליהם כישוף או קסם כלשהו. מולו הייתה אותה ערמת אבנים שהייתה בתחילת השיעור. בינתיים הוא התיישב על הקרקע והמתין עד שתלמידיו יתחילו לחזור ויראו לו מה הם הספיקו לעשות.
הראשון שהגיע היה אכאון, הדבר לא היה מפתיע במיוחד: אכאון תמיד ניסה להרשים אותו. הוא היה בין היחידים מתלמידיו שהצליח לקרא לארבעת היסודות. אכאון הושיט לו אבן נאה שהיתה מעוצבת כמו דמעה תלת ממדית. האבן נראתה כדבר טבעי לחלוטין שהטבע עיצב, ועם זאת אליסיאל הרגיש שמישהו מעט עידן את האבן. "שיניתי את הטבע של האבן מהנוקשות של האדמה אל חום האש, וסמיכות המים". הרב מג ידע שאכאון מנסה כל הזמן להרשים אותו, ועם זאת לרוב באמת הגיעו לו שבחים על כישוריו. אליסיאל לקח את האבן. התחושה הייתה כאילו טיפת מים נמצאת שם ולא אבן הציפה את ראשו מיד. מוחו זעק: זאת אבן! אבל התחושה הייתה של מים חמימים, בהבדל אחד שהם לא נעלמו במחי יד. הרב מג תיעל מעט כח – המשימה הייתה קלילה לאחר שנים כה רבות, והעביר את אצבעו על קצוות האבן. כל מקום שבו נגע הפך לסנפירים, לאחר מכן הוא החזיר את האבן לתלמיד. בעוד שזה לא היה הוגן מצידו לקחת דבר שהושקע בו מאמץ רב, הוא יכל להראות שהמאמץ אינו מובן מאליו. אכאון הנהן והתרחק, מאפשר לבאים בתור להגיע.
מספר אבנים חסרות עניין עברו עד שסוריס חזר. במובן מסוים כולם הצליחו לעולל משהו לאבן שלהם. אמנם המשהו נע בין כלום לבין ניסיון לשנות את הטבע בכח: לדוגמא על ידי פטיש. סוריס באופן מוזר שלט באדמה ובאויר במידה שווה כל-כך שלעיתים הייתה מחרידה. אצלו הדברים היו מעניינים יותר מבחינת הרב מג: הוא החליש את טבע האדמה הכבד, משאיר את המוצקות, והכניס בה את הקלילות של האוויר. האבן לא שקלה דבר, ובכל זאת לא עפה מידו. אליסיאל חזר על הטקס עם אכאון- מכסה את מסגרת האבן באבני חן, והחזיר את האבן. איש לא ראה את הסימון המהיר- הוא קיווה גם שאיש לא יראה.
תאיז חזרה דקה לאחר מכן, מושיטה לו אבן קטנה מכוסה בכף ידה. לאחר שהיא פתחה את ידה, הדחף הראשון של הרב מג הייתה שורה של הגנות סביבם. מי שיביט לעברם לא יראה יותר מאשר אותו ואת תאיז יושבים זה מול זה, עם אבן כלשהי – מה שהם מצפים לראות. המשוואות הקווונטיות הנדרשות היו אדירות, אבל הוא לא עמד לשמור על המגן זמן רב. "אני מבין שמה אמרתי לגבי רונות האש היה מיותר – את בהחלט לומדת אותם מהר" לשונו המשועשעת קשקשה בעוד מוחו גישש מסביב וחיפש מלכודות ברונה הקטנה שנחה לידו- בתצורת אבן. "מה את יודעת על הרונה?" שאל. "הרונה מורכבת מרונת קרח, איסז, רונת שלילה נאודיז, ואות'לן שבצורה ובהקשר הזה מסמל שלילה. היא דומה ללפיד, והצליל שלה מבוטא אהוי" תאיז הוסיפה רגע לאחר מכן גם "המעגל המקיף מיועד לכך שכל כח שיגיע לרונה יזרום בה ויפעיל אותה". אליסיאל הנהן "ולגבי שינוי הטבעים?" תאיז ענתה "האבן הייתה שייכת לאדמה. עכשיו האדמה היא רק כיסוי לרונה. האבן משתמשת בטבע האש של לקיחת האנרגיה מהסובב אותה, אבל במקום שזה יגיע ממהאדם עצמו, הרונה שואבת את כוחה מהאויר". אליסיאל בדק את זה ובהחלט התרשם: לא רק שהיא צדקה, היא הגזימה עם התיאור הכללי. אמנם היה צריך לחשוב על האש בתצורת הרונה: כדבר שמגיע מתוך צער, והשלמה אבל מספיק שמישהו, לא משנה מי, יחשוב בצורה הזאת ליד האבן ו… הוא מעדיף לא לבדוק. הרב מג כיסה את האבן במספר אבני אש, וכבל את הרונה לתלמידתו. הוא החזיר לה את הרונה "עבודה בהחלט יפה, אבל ממליץ לך לא לשלב בין הטבעים והרונות. במקרים מסוימים זה עובד טוב מדי. מחשבה לא נכונה של מישהו באזורך עלולה להפעיל אותה בטעות. כבלתי את הרונה אל מי שילבש אותה" אליסיאל השמיט את האמת, שהיא נכבלה דווקא לתאיז הוא החזיר לה את האבן. תאיז הנהנה והלכה אחורה.
בסופו של דבר סדרת האבנים האחרונות לא התחילו באופן מעניין במיוחד. הדבר היחיד שהיה מעניין הייתה אבן שמישהו ניסה לגרום לה להוציא מים. זה די עבד: האבן שאבה כח רב ממי שהחזיק אותה ושינתה אותו לנוזל. אליסיאל פחד שהנוז