אהבה שנשארה בכוכב הבדידות – פרק 1

למה?
למה כל מה שיפה אסור?
אהבה הייתה אסורה אצלנו בכוכב, בכוכב טרון, אנשים קראו לכוכב הזה כוכב הבדידות. המקום שבוא כל אחד נראה מושלם. כולם שם מהממים בצורה בלתי רגילה אבל נדיר למצוא מישהו עם אופי טוב.
המלך אסר על אהבה, למה? כי הוא היה בן אדם רשע. כמו רוב האנשים אצלנו בכוכב. אבל שושלת המלכים תמיד היו הכי מרושעים.
בכל שנות קיומו אהבה הייתה אסורה בכוכב הזה, אך כל 100 שנה נולדים 2 אנשים בן ובת עם אופי טוב שנועדו להיות אחד עם השנייה.
אני הייתי אחת מהם, כמו כולם שם נראיתי מושלם, מושלם בצורה בלתי רגילה אפילו לכוכב הזה הייתי סקסית מה שבאמת היה נדיר כאן, הרבה בנים היו מלרטטים איתי בשביל להשיג זיון. אמרתי להם לעוף לי מהפרצוף לפני שאני מחטיפה להם כאפה שהם לא ישכחו בחיים.
לילה אחד הלכתי קרוב לחצר המלכות שעוד בן ניגש אליי, באתי להגיד לו שיתחפף. כבר נמאס לי מגברים לגמרי, למה הם חייבים להיות כאלה שטחיים.
"דיי!" קטעתי אותו עוד לפני שאמר משהו. "אני לא רוצה לפגוע בך… אתה יותר מידי יפה." הוא היה מדהים, מושלם. אבל היה בו משהו שונה. לא ידעתי באותה שנייה להגדיר מה. "אבל אם לא תזיז את עצמך ממני עכשיו, אני מבטיחה לך שלא משנה עד כמה הפרצוף שלך יפה אני אהרוס אותו!"
הוא נרתע. היה משהו במבטו הוא לא היה נראה צוחק או מביע תאווה גברית. הוא היה נראה חושש קצת, אבל הוא חייך, חשף שורה של שיניים לבנות. שערו הבלונדיני עף לאחור מהרוח הקלילה שנשבה. ועיניו הירוקות הביטו עליי בעצב, כל אחד אחר בכוכב הזה לא היה רואה את העצב הזה, כולם היו אטומים. אבל אני זכיתי באופי. יכולתי לראות את העצב הטהור בעיניו היפות והבהירות.
הוא התקרב אליי והסתכל בעיני. הוא היה גבוה אז כדי להתסכל בעיני היה חייב להרכין את ראשה מעט.
"למה?" הוא לא היה נראה נפגע או נעלב, מבטו היה מצטער. "עוד לא אמרתי כלום מאיפה את יודעת מה אני הולך להגיד."
הוא ממש קרוב אליי, אז התרחקתי כדי שלא יחשוב שיש לו סיכוי איתי. הסתכלתי עליו במבט עוין ואמרתי.
"כי אתה בן!" אמרתי. "כולכם רוצים אותו דבר… ואני לא מתכוונת לתת לכם את זה!"
הוא חייך, "תאמיני או לא אני לא רוצה את מה שאת חושבת שאני רוצה."
המשכתי במבטי העוין. "אז מה אתה רוצה?" הקשיתי עליו.
הוא נשכב על הדשא והביט על השמיים. "את מה שאני לא יכול לקבל."
שערי הברונטי עף אל פניי בזמן שישבתי לידו, נרגעתי קצת. לא הפסקתי לחשוש אבל נרגעתי כי ידעתי מה הוא לא יכול לקבל.
"אהבה…" חשבתי בקול.
"אהבה…" הוא חשב גם כן, "למה הדבר הכי טוב בעולם אסור?"
"כי המלך בן ז-" עצרתי את עצמי כשמתי לב לבגדיו, גלימה ארוכה ומפוארת בצבעי אדום וזהב. בגדים מהודרים. כשהשווי אותה לשמלת האיכרים הנפוחה החומה והפשוטה שלי הבנתי, זה הנסיך.
הוא צחק. "זה שקוף מה?"
"אתה לא בדיוק לבוש בסחבות כמוני." עניתי.
"לפי דעתי סחבות הם הבגדים הכי יפים."
"יפים? רציני?"
"מה שאת קוראת לו סחבות זה הבגד הכי יפה, יש בו פשטו ויופי מדהימים שבאים ביחד." שמץ של חיוך פלרטטני נראה על שפתיו. "במיוחד עלייך."
לא כמו בדרך כלל הפלרטוט לא הכעיס אותי, הוא שימח אותי. העיניים העצובות שלו אמרו שהוא לא מחפש לנצל אותי ואז להמשיך הלאה. הם אמרו שהוא מתכוון לזהה, הוא באמת חושב שאני יפה.
חייכתי, בפעם הראשונה בחיי חייכתי. חיוך אמיתי ושמח.
הוא הביט בעייני
"יש לך חיוך יפה." אמר.
באתי לענות אבל קול החצוצרה נשמע, מה שאומר שהעוצר עוד מעט מתחיל אם אני לא היה בבית עוד 10 דקות ויתפבו אותי יוכלו לדקור אותי.
"ביי, אני חייבת ללכת." אמרתי והתחלתי לרוץ בנעליים הכי לא נוחות בעולם הביתה.
"איך קוראים לך?" שמעתי צעקה מרחוק.
"ג'ולייט." צעקתי את שמי והמשכתי לרוץ.
למחרת הגיע לביתי מכתב, כתוב בכתב מדוקדק שדיו זהובה, זיהיתי את הדיו מהמכתב הקודם. המכתב שהביאו לי ולאבא שלי כשהודיעו לנו שאמא שלי איחרה לחזור הביתה אחרי העוצר. (בשעה 00:00 העוצר מתחיל) תפסו אותה והרגו אותה, בדקירה.
הכתב הפעם היה מחובר בצורה הכי פשוטה ויפה שיש. אבל לא יכולתי להשתחרר מההלם של המכתב הקודם אז אפילו לא פתחתי את המעטפה.
השעה הייתתה עשר בבוקר ואבא שלי כבר יצא לעבודה, הוא היה צייד. הוא סיפק למלך ולעוד כמה אצילים נפוחי אגו את בשר הצייד. כשהייתי קטנה הייתי הולכת איתו להביא את הבשר צייד למלך, אחרי שגדלתי ובנים התחילו לנצל אותי הפסקתי ללכת. האצילים שחשבו שהם יכולים לעשות לי הכל כי הם אצילים עצבנו אותי והפחידו אותי ואז אני מנסה להתרחק מהם כמה שאפשר, אבל לפעמים אני לא מצליחה לעמוד בפיתויי ויוצאת לשוטט בחצר המלוכה היפה. כמו יום קודם.
רק אחרי שעה היה לי את האומץ, פתחתי את המעטפה ובפים היה כתוב באותו כתב פשוט ויפה בדיו הזהובה,
'ג'ולייט, אני מחכה בקוצר רוח לראות אותך שוב. רומיאו.'
נזכרתי במה שראיתי בחדשות לפני כמה זמן, ידעתי שלכל אחד בממלכה של טרון יש שם פרטי משלו שמיוחד רק לו. ניסיתי להיזכר איפה שמעתי את השם רומיאו. ואז הבנתי, רומיאו זה הנסיך.
כאבי חזר הלכתי איתו בפעם הראשונה זה שנים להביא את הצייד למלך, לבשתי את השמלה ורודה הנפוחה, (השמלות בטרון היו כולן נפוחות.) ואת המחוך השחור שלי, אבי אמר שיום הולכים לבחור את החתן שלי. כי אני בת 18 היום אז במילא הייתי חייבת לללכת למללך היום. רק הבחורות היפות ביותר, מה שקשה מאוד להיות בממלכה שכולם בה מהממים. מקבלות חתן עשיר ומיוחס. אז היום יהיה גם יום החתונה שלי….
איזה כיף, חשבתי לעצמי.
אחרי כמה דקות הגיע לביתי חבילה, אבא פתח אותה והוציא משם שמלה. היו לה כתפיות שנשענות צידי הכתפיים, היא הייתה סטרפלס חוז מהכתפחות ובגזרה דומה לשל מחוך לבן. החלק התחתון שלה היה לא נפוח אבל ארוך מבד משי. ורצועת בד רחבה ברוחב השמלה וארוכה מאוד מאד מאוד המשיכה להשתלשל הרבה אחרי סיום אורך המשלה. השמלה הייתה לבנה ומשית.
זוג נעליים, נעליי עקב לבנות, דבר נדיר בממלכה שלנו.
כתר, כתר קטן בצבע כסף עליו משובצים יהלומים קטנים ויפים.
ופתק… פתק קטן קטן, בכתב מחובר ומוזהב. הכתב של רומיאו.
'הלוואי שיבחרו אותך בשבילי.'