הסוד_פרק 2

הלילה צבע את הכפר הקטן בצבע שחור ומאיים, ברכות של לילה טוב ושל כלבים נובחים היו האלה האירלד שמע כשחצה את הרחוב לביתו, ריח של עלים ואבק נישא באוויר. נוודים וסוחרים ישנו בקרונות שלהם וזימרו בשקט שירים שקטים ועצובים, אירלד הלך בדממה ונתן ללילה להיספג לתוכו. הקור הנעים ששרר חלף באוזניו ודרך בגדיו ונתן לו הרגשה ממכרת, הוא שמע את נקישות נעליו על רצפת האבן ושמע את הינשוף קורה על העצים החשוכים. שיערו השחור שהיה אסוף בחתיכת בד אדומה קפץ על עורפו, השרשרת שלו הוסיפה על הקור של הליל וגרמה לאזור שעליו היא נחה להרגיש כמו כוויית קור. משהו הרגיש לא טוב, האוויר היה יותר מדי קר. ואז זה הכה באירלד.
ערפל שחור וסמיך שעט במעלה הרחוב ואחריו עוד כחמישה יצורים מעורפלים, הם עפו במהירות מדהימה והשמיעו קול חלק כקרח. אירלד השתמש באינסטינקטים שלו וצנח על הרצפה, פוצע את עצמו מהנפילה הלא מתוכננת. ברכו נפצעה קלות אך אירלד רק בהה בערפילים שהתקרבו אליו, הוא הצתופף לצד בניין ישן וניסה להשתלב בין העשב המלוכלך והאפור. הערפילים המשיכו לנוע ונעצרו מעל אירלד, ריח מצחין של אמוניה נישא באוויר ואירלד נמלא במחשבות אפלות. הוא ידע למה הם כן, הוא ידע מה הם רוצים לעשות. עוד חטיפה. הערפילים התעופפו באוויר זמן קצר ונראה שהם סקרו את המקום, לאחר דקה שנראתה כמו שנה הערפילים השמיעו קול מוזר והמשיכו לטוס במהירות יותר נמוכה, מי זה הולך להיות עכשיו? אירלד שאל את עצמו. זה לא היה יכול להיות הוא כי הם חלפו עליו, כשהערפילים בוחרים מטרה הם הולכים ישר אליה. אירלד לא שמע שהם עוצרים ומחפשים את המטרה, לאחר כמה שניות אירלד התחיל לעקוב אחרי הערפילים שהותירו אחריהם שביל מזערי של קור. אירלד נצמד לקירות של בתים ולפעמים זחל, הערפילים עברו על ביתו של צ'אט ואירלד הוציא נשמה של הקלה. כמובן שזו הייתה רשעות מתוכו אך לרעתו של דבר לאירלד היה אכפת מחבריו והאמת המרה היא שהוא היה מעדיף שמישהו אחר ייחטף, הערפילים שינו את צבעם לפעמים. פעם לירוק כהה ואחר כך לשחור כחלחל, הם נהיו פחות סובלניים ונראה שהם רצו לחזור עם שללם הביתה. ליער. אירלד התפלא ששום נפש חיה לא הייתה ברחוב ואפילו קול הנוודים והכלבים בחוץ נהיו דוממים, זו לא הייתה דממה טבעית. פנסי הרחוב התשתשו בכל פעם שאחד מהערפילים התקרבו אליהם, נראה שכל מקור אור נמוג לראות את היצורים הקפואים האלה.
אז אירלד שמע את הדבר שהכי פחות רצה לשמוע, צחוק. צחוק חינני ורך שהושמע על ידי נערה, ולא סתם נערה. קינדרה. קינדרה הייתה חדשה בכפר הקטן ועברה לשם עם הוריה בגלל הצעת עבודה, אי היה אפשר להגיד עליה שהיא הייתה יפה. כי זה יהיה שקר וכזב. היא הייתה הקיץ, היא הייתה כל מה שאירלד אהב בנוגע לחייו, היא הייתה חמה וקורנת רוב הזמן. היא לא הייתה טיפשה שכל חייה ידעה טוב, אך היא ידעה להסתכל על הזמנים הטובים והזמנים הרעים היו לעיניה כקליפת השום. זה למה אירלד העריץ אותה, שערה המתולתל והחום סודר בצורה חיננית וכל הזמן נראה שהיא הסתכלה ובחנה את סביבתה. היא כל הזמן הסתכלה מסביב בעיניים של ילדה קטנה ורצתה לדעת על דרכי העולם, רצתה לדעת למה הציפורים מצייצים, למה שרים שירים, למה הזאב בוכה בליל ירח מלא. היא רצתה לשאוב את המידע כאילו שהוא היה המתנה הכי גדולה שחיכתה לו כל חייה, צחוקה מילא את הרחוב באותו קיץ שאירלד דיבר עליו. אך ארשת פנים קפואה נמחתה על פרצופו של אירלד והוא ידע, הם רצו אותה. קינדרה ישבה ליד מפתן דלתה על כיסא עץ ונראה שהיא צחקה בגלל הספר שהיא קראה, שיערותיה נפלו על כתפיה ואירלד רצה לצעוק, אך לא יכל. הערפילים הגיבו לצחוק במהירות וקול זעם עלה מתוך הגוף הדליל שלהם, הם התחילו לעוט לכיוונה קינדרה ואירלד פתח בריצה גם כן. הערפילים לא עצרו ואז אירלד השמיע זעקה נוראה שהדהדה ברחוב הריק והקפיץ את קינדרה ממקומה, קינדרה ראתה את אירלד רץ אליה ולפניו טור איום של ערפל שחור. היא השמיעה אנחה בהולה ופנתה לאחור, היא מעדה על קרש ביתה ונפלה על רגליה. זה היה מאחור מדי. הערפילים עטו אליה ונשמתה של קינדרה נעתקה, הערפילים עברו דרך גופה ועיניה של קינדרה התרחבו ונהיו כחולות כמו השמיים מעליהם. אירלד צרח והתנפל על קינדרה, אך קינדרה נראת כמו צלם אנוש בלי נשמה. היא הייתה קרה כמו קרח, והבל פיה הקפיא את לחיו של אירלד כמו כפור. קינדרה קמה על רגליה ואירלד נפל לצידה, אפוס כוח. דמעתה הקיצית האחרונה של קינדרה נפלה מעיניה וזלגה על אפה לפני שהתחילה לעוף בליווי ערפל שחור שנראה כמו גלימה מצללים נפרשה מאחוריה. אירלד קם על רגליו ועזר את כל כוחו כדי לרוץ אחרי קינדרה, שיערו התנופף ברוח והכפור הכה בפניו כמו סופה. ערפיל יצא מגופה של קינדרה ושעט לכיוונו של אירלד. כאב שורף וקר עבר בתוך גופו של אירלד כהוא הרגיש שפגיון קפוא ננאץ בבטנו, אירלד הוטל על הרצפה וראה את אוהבת חייו מתרחקת במהירות, ונעלמת דרך העצים. הקיץ מת, ואיתו כל נשמתו.
אירלד נשם נשימה ארוכה והתמוטט. לאחר עשר דקות כל הכפר עמד לצד אירלד המעולף והתאבל על אובדן, צ'אט כרע ברך ליד אירלד והתאבל גם הוא. ליבו של אירלד נשאר קפוא, עד שהנשמה של קינדרה לא תוחזר ליבו ישאר קפוא לנצח. אירלד פקח את עיניו.